ליקוטי חבר בן חיים ד קמד

ויש לכאורה להביא ראי' לגי' רש"י דלא מייתי הש"ס הכא מברייתא דהתם תני' כוותי' דר"כ אע"כ משום דאיכא למדחי הך ברייתא מונבז היא ועיקר רבותא דר"כ לרבנן: מיסתכן לישרי לי' מר יל"ד למה לי לשרי' לי' לימא אין דבר שעומד בפני פי"נ ונ' משום דאיכא למימר דלמא אי הוה ידע דאיסורא הוא הוה מייתב דעתי וע"ז דחי הש"ס כיון דמצי לשאול על שבועתו לא מייתב דעתי' אא"כ לישרי' לי' מר ושוב פטור: מצטער ע' רש"י ותוס' ולדבריו יל"ד כיון דהאי בעל איבעיא לא ידע מהך דרישא דשב מידיעתו מאי אס' לי' שוב וצ"ל משום דכ' ונעלם אס' לי' אי דווקא בעי' ע"י העלמא הוא דחטא: אמנם לשיטת הרמב"ם דאיבעיא לי' באומר מותר שפיר ידע מהך דרשא דשב מידיעתו אלא מס' לי' אם גם זה בכלל אינו שב מידיעתו: אלא דק' לי בשלמא לרש"י ותוס' שייכי הך איבעיא הכא דווקא וכמ"ש דמשום דכ' ונעלם איבעיא לי' משא"כ להרמב"ם הרי גם בחלב ודם וכיוצא הו"מ למבעי ונ' דהנה רבינא מרבי' הוא דאיבעיא לי' והנה רבא ס"ל פ"ק דמכות דאומר מותר קרוב למזיד דשגגת קרבן שמי' שגגה ואין לך קרוב למזיד גדול מזה ואפ"ה חייב לזה גם באומר הוה שב מידעתו: תוס' ד"ה גמר ואי הוה אמרי' נ' דהא דמס' להו דבאמת התם ד' המקום שאני אבל בעלמא אין אדם מבטל דעתו מפני יחיד כמ"ש תוס' לענין ע"ד רבים לקמן סו"פ משו"ה מס' להו: עו"ש דסתם פת חיטין פי' הוא ע' לח"מ שהק' הרי גם בשעורין ע"כ לא נאסר בשאר מינין דבעי' פיו ולבו שוין ונ' דפיו ולבו שוין ל"ש כ"א אם מה שהוציא לא היה כלל בלבו כמו חטין ושעורין משא"כ כה"ג דבאמת פת הי' בלבו עכ"פ וגם שעורין אנו מודי' לו ל"ש כאן פיו ולבו שוין: והנה הלח"מ רצה להסיע ד' הרמב"ם לד' הרמב"ן ולי ל"מ כן דא"כ הו"ל להרמב"ם לומר גמר בלבו להוציא פת חטין ואמנם הרמב"ם אמר גמר בלבו שלא לאכול פת חטין זה מ' כד' תוס': בענין שבועת מצוה נשבע לבטל כ' הרמב"ם דווקא להבא אבל לעבר כגון לא הנחתי תפילין הוה שבועת ביטוי וכ' הכ"מ ופשיט הוא ויל"ד הרי אמרי' לעיל אלא לא הנחתי מי איתא בלא אניח ונ' ד' הרמב"ם כמ"ש תוס' לעיל דבאמת גם לא אניח משכחת ע"י כולל כד' הירושלמי אלא דהש"ס לא בעי לשנוי לעיל כמ"ש תוס' ואמנם לדידן שפיר כ' הרמב"ם ומה"ט לא הביא הרמב"ם זה כ"א לאחר שהביא ד' הירושלמי: תוס' ד"ה מצוה אף שכ' בדבור הקודם דבאי' לא מיירי ריב"ב אמנם הא גופא יוכיח: רש"י ד"ה מה הטבה רשות לקמי' מפ' וכו' וד"ה מה הרעה רשות לקמי' פריך כ' דרש"י רמז לן דהטבה רשות מסתבר דהטבה מיירי בעוה"ז והטבת מצוה ליכא בעוה"ז משא"כ הרעה דעונש מצוה איכא בעוה"ז לזה כ' רש"י לקמי' פריך מנ"ל דברשות: תוס' ד"ה אביא נשבע ולמ"ש הר"ן אדרבא שמעתין כמ"ד אסור לחבול בעצמו ואשמעי' דמ"מ כיון דלא אתיא כ"א מדרשא שבועה חל עליו: ד"ה כשבע להרע ולי כ' דאחרי' היינו גוים דאל"כ מאי קמ"ל דאינו יכול לשבע לפצע את מוחו אין לך רציחה גדולה מזו אלא ש"מ דאחרי' היינו גוים כמו גבי חמץ אבל אתה רואה של אחרי': הק' רש"א דלמא להטיב איצטרך דנימא דומי' דהרעה בביטול מצוה דווקא וכ' דהא אכתי לא ידעי' דלמא אדרבא הטבה היינו קיום מצוה והרעה דומי' דהטבה כ': גמ' א"ה בדבר הרשות אפשר דבס"ד ס"ל דבדבר הרשות גם אכילת דברי' קשי' לפי שעה הטבה היא וכן מניעת מאכלי קשים לפי שעה הרעה היא: רש"י ד"ה ומשני בסו"ד דליתי' בלאו והן מ' מדבריו דהא דבעי' לאו והן מפשטא דלהרע או להטיב נפקא: תוס' ד"ה הא תו בסו"ד ע' רש"א לכאורה לענין אי משכח רווחא מה לי אוכל או אוכלנה וכ' דאדרבה ס"ד דרבותא קמ"ל דאפי' באוכלנה רק אי משכח רווחא חיילא: בענין מ"ש הראב"ד גבי היום דהרמב"ם ר"ל שלא אוכלנה היום יל"ד א"כ היינו הך דלעיל וצ"ע: בענין תמיהת הש"ך על המחבר שהביא צידוד הרשב"א בענין שלא אוכל והדר שאוכל אפשר המחבר לנפשי' צידד ולא מטעם הרשב"א דבשלמא בלא אוכל ולא אוכל הוה כשבע לקיים המצוה וא"כ עכ"פ חיילא ואי משכח רווחא חייב גם קרבן משא"כ באוכל ולא אוכל דיצאה שבועה לשוא מפיו דלמא כה"ג לא אמר רבא: תוס' ד"ה הא תו ב' ד' רש"י דבשלמא בנדרים לא באו אשמועי' בחיובא כ"א הך דרבא משא"כ הכא כיון דע"כ אשמועי' הך דלא אוכלנה מנ"ל דגם הא אשמועי': מ"ש הש"ך ליישב ד' המחבר דלא תסור חמיר מח"ש דאתיא ודרשי' ק' א"כ לר"ל דח"ש מדרבנן אסור וא"כ ליתא בלאו והן והיכי מוקי למתני' לעיל בח"ש וגם להר"ן בתשו' ק' משם וצ"ע: תוס' ד"ה אמר רבא ומה שפי' נמי וכו' ולי כ' ד' רש"י דלא כהר"ן דפטור דהכא פטור ומותר לגמרי כ"א היכא דאכילת האי' לחוד הוה בשוגג ואכילת התנאי הי' במזיד נהי דפטור מקרבן אבל מיחל מיהא חיילא שבועה כה"ג ובזה כל ד' רש"י מובני': והנה הלח"מ בפשט ד' הרמב"ם תמוהי' דבמזיד מאי קרבן שייך ועל ד' הכ"מ צריך להוסיף דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י דבשעת אכילה צריך האדם בשבועה כ"א בשעת שבועה לבד בעי': בענין קו' הר"ן מנדרי' י"ל דדווקא בחפצא דינא הכי דלא חיילא שבועה כ"א אחפץ שהוא בעולם משא"כ בשבועה דקאי אגברא א"כ בכל חיילא שבועה למפרע: בענין עשר ותשע (וסיומא לשיעור הקיץ תרי"ט). הרי יצאה שבועה לשקר נ' דעיפא טעמי' הוה משום דהוה בהעלם א' והו"ל כהלך שמונה אמות במקדש בטומאה