ליקוטי חבר בן חיים ד קמא

עצמה כ"ש אלא דהל"מ דבעי' כזית והנה הל"מ דבעפר לאו אכילה הוא וכיון דאיהו אמר שלא אוכל עפר לא איכוין לאכילה דאוריית' וא"כ ה"ה כ"ש במ' משא"כ לד' שאר מפ' ל' אכילה עצמה כזית אלא משום דמרבי' מכל ח"ש איצטרך הל"מ וא"כ ג"כ בעפר בעינן כזית אמנם המק' לקמן דבעי למפשט מנבלה לעפר מ' לי' דאיבעיא דרבא הוה אי נימא דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וא"כ וודאי אכ"ש עפר הוא דנשבע דרגילין ומצויין לאכול ולא אכזית וא"כ גם בנבילה מסתבר דאכ"ש כשבע דכזית מושבע ועומד הוא והש"ס דחי דלאו היינו בעיא דרבא כ"א ע"ד שאמרנו: והנה לגי' הראשונים דגר' ברבא שאוכל ואכל עפר נחלקו הר"ן והרא"ש בטעמי' דרבא דהרא"ש כ' הטעם משום דכיון דאכלי' אחשבי' והר"ן כ' כי מעיקר' דעתו על כל מה שיאכל ולכאורה כ"מ אם אכל עפר שלא מדעת שלא ידע שהוא עפר דאחשבי' לא שייך כאן וא"כ לא קיים שבועתו משא"כ להר"ן דעכ"פ בכלל כל מה שיאכל הוא: ואמנם ראיתי ברמב"ם דס"ל כד' הרא"ש ונ"מ אחרת שכ' ואם אכל עפר ואח"כ נשבע שלא אכלתי חייב דכיון דאכל אחשבי' משא"כ להר"ן כה"ג מסתבר דאדרבה כיון דנשבע אח"כ שלא אכלתי וודאי עפר לא אחשבי' לאכילה: תוס' ד"ה אהיתרא משתבע לאו מושבע ועומד כ' כוונת דברי' דטעמא דר"י משום חזי לאיצטרופי וא"כ לא הוה כ"א סברא בעלמא ואסברא לא נוכל לסמוך לדחות שבועתו ואמנם בתי' ב' ס"ל דעיקר טעמא דר"י משום כל וא"כ הוה דאוריית' ממש ואין שבועה חלה: ועד"ז אפשר ליישב אמאי נקט רב אשי נזיר בחרצן דווקא משום דבעי למנקט איבעי' גם לר' יוחנן ומ' לי' דעיקר טעמא דר' יוחנן משום כל אמנם נזיר וכה"ג דהוה אי' מעצמו ואינה דומה לחלב דהוה אי' הבא מאליו לא הוה טעמא כ"א משום חזי לאיצטרופי ושפיר חלה שבועה והש"ס דפשיט מר"ל שפיר פשיט מנבילה לר"ל לנזיר לר' יוחנן: והנה הכ"מ כ' ליישב להרמב"ם דפסק בנזיר וחרצן לקולא משום דבנזיר אין חילוק בין בעין לתערובות והל"מ הניח דברי' בצ"ע ואפשר כוונת הכ"מ כיון דאפי' בעין אסרה תורה חרצן לנזיר אחשבה תורה לגבי נזיר לאכילה וא"כ דינו בכ"ג בכזית: לכאורה ה"מ תוס' להביא מפ' גי"ה דרב אשי כר' יוחנן דאמר למר בר רב אשי האמר ר"י ואפשר דדלמא מצדד התם: בענין שתיה בכלל אכילה רש"י במתני' אע"ג הנה ל' אע"ג יל"ד קצת וכ' כוונת ד' רש"י דהנה תנא דידן לא אשמועי' כלל דשתיה חייב למימר דשתי' בכלל אכילה והיינו משום דסברא הוא ואמנם כן הי' אפשר לומר דדוקא סברא הוא דהוה אבל ל' דקרא אכילה רק אכילה מ' וא"כ הנשבע שלא אוכל נשבע שתי שבועות שבועה דאוריי' אאכילה ושבועה בל' בני אדם גם אשתי' והו"ל באומר לא אוכל ולא אשתה דחייב שתים קמ"ל תנא דלא הוא דגם בל' דקרא שתיי' בכלל אכילה ושפיר אינו חייב אלא א' וז"ש רש"י אף דשתיי' בכלל אכילה ס"ל בל' בני אדם מ"מ אינו חייב אלא א' דגם בל' דקרא הכי הוה: ואמנם בענין לפיכך שכ' הרמב"ם ורצה הלח"מ ליישב דר"ל אי' איכא לא זכיתי להבין הרי בהדי' כ' הרמב"ם דאי' איכא ולי כ' כוונת הרמב"ם דאפי' אכל בשוגג ושותה במזיד מ"מ אינו חייב אלא א' או קרבן או מלקות כיון דשתה במזיד מקרי אינו שב מידיעתו גם לגבי אכילה ופטור מקרבן אשוגג ולא אמרי' דהוה סבר דאין שתי' בכלל אכילה ואין זה מזיד דלא הוא כ"א אדרבה בל' בני אדם וודאי שתי' בכלל אכילה והיינו לפיכך שכ': והנה בהך עניינ' לא כ' הרמב"ם שיעור שתיי' עד בסיפ' גבי שלא אשתה כ' דהשיעור רביעית ונ' דברישא היכ' דשתיי' בכלל אכילה מס' לי' להרמב"ם אולי סגי בשיעור אכילה דהיינו כזית וגופו כיצד מברכין גבי ברי' בתוס' והרא"ש ס' כענין זה: ובמ"ש נסתלק קו' בה"ג בר"ן כיון דאיכא קרא סברא ל"ל ליישב למה השמיט תנא דידן לאשמועי' זה: רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא אפשר כוונתו דלגבי שבועות דווקא תנינא דהלך אחר ל' בני אדם: תוס' ד"ה כגון דאמר שלא אשתה שתה תרי זמני ק' תרי זמני ל"ל אפי' בחד זמנא הוה תרי לאוי ואפשר ד' התוס' כיון דשם שבועה חד הוא לא מחייב ב' חטאות אא"כ שתה תרי זמני וצ"ע: בענין פת חיטין יל"ד סיפא שלא אשתה אינו חייב אלא א' ל"ל בשלמא סיפא דסיפא איצטרך למסרהב וכן רישא דרישא דלא נימא דחייב שתים אבל הך ל"ל וכ' דס"ד ברישא דווקא אכל מיני פת אינו חייב אלא א' אבל אפת וקטניו וכיוצא חייב ב' קמ"ל סיפא בכל המינים ודנקט ברישא כה"ג לכאורה משום סיפא דפת פת נקיט הכי אמנם מד' תוס' ד"ה דלמא למדתי דמתני' לא מיירי שאומר היום כמו שמפרשה הרמב"ם כ"א סתם והוא אומר כי כוונתו הי' על פת ולהכי מהימן דלא ליהוי שבועת שוא וז"נ כווכת תוס' לקמן ומ"ש תוס' וכ"מ לקמן היינו במסרהב אף שאינו אומר עמך מהימן כי כוונתו הי' עמך דווקא: ודלמא לכוס הי' אפשר לפ' לחומרא דגם לכוס הי' אסור אבל הר"ן כ' דבנודר מן המבושל מבואר כרש"א, והנה מדהשמיטו הטור והמחבר למתני' דידן מ' דס"ל כד' הפוסקי' שכ' הר"ן דאסור הוא בכל גוונא אלא דהש"ס מדקדק דלמא איהו סבר הכי וא"כ אין נ"מ מסוגיין כ"א לענין קרבן ושפיר השמיטו סוגיא זו: בענין דברים שאינן ראוין כלל מתני' ושתה משקין יל"ד דהו"ל למנקט ושלא אשתה ונ' דתנא בא לאשמועי' לא מיבעיא אם אמר בהדיא שלא אשתה וודאי משקין שאינן ראוין לאו בכלל משא"כ כשאמר שלא אוכל דמ"מ שתיי' בכלל משום שתיי' בכלל אכילה וכיון