ליקוטי חבר בן חיים ד קלט

בעזר רוכב שמים, נתחיל לבאר פ' שבועות שתים, בענין מחפים בשבועה תוס' ד"ה איסור איסר עי' רש"א דלמה לר"ת יחלוק אביי על רבא וכ' דאביי ס"ל דתנא לא מיירי בנדר כלל: ומה שהקשה עוד רש"א מקרא וקמו כל נדרי' נ' דבשלמא בקרא דמבטא כיון דכ' אשר אסרה מבטא ל"ל ש"מ לאיסור באפי נפשי' משא"כ בקרא דוקמו דאין כאן ייתור: והנה מה דדייק רש"י בד' אביי קרבן ומלקות נ' דבא ליישב הקו' בתוס' מואזדו לטעמייהו לזה רמז רש"י דלאביי לא נסתפק תכא כ"א לענין קרבן ומלקות ואביי לענין איסור קמיירי ולרבא באמת לפי"ז לגמרי שרי: והנה מ"ש הר"ן לחלק בין גופי' מוחלק ליומא מוחלק היינו דבגופא כל א' בחבירו הוא דאיקנו ולא באידך ולזה כמוך דווקא קאמר משא"כ בימי' ל"ש זה: בנדרים דף י"ב בהיתירא קמתפיס יל"ד הרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומהי"ת נימא בהיתירא קמתפיס ואמנם בד' הר"ן הי' נ' ליישב דבאמת גם לאחר זריקה לאו היתר הוא כ"א דהוה דבר האסור ומעתה הא דקרי לי' היתירא היינו לענין התפסה ואיהו דלא ידע מזה הוה מתפיס בגווה ולעולם לא הוציא דבריו לבטלה אא"כ לא פשיט הש"ס מידי מדשמואל דקאמר והוא שנדור וקאי דהתם אי בהיתירא מתפיס א"כ וודאי הוציא דבריו לבטלה וכה"ג לא אמרי' וצ"ל דלפום הך פשטותא מיירי בדשאל לי' ואמר דבהיתר התפיס ומ"מ מיבעיא לן אי מהמנינן או לא ואמנם במס' נזיר דף כ"ב ע"ב גבי הא דבעי הש"ס לפשט דרמי בר חמא קאמר הש"ס בהדי' הך סברא שכ' ואפשר דה"ט דהרמב"ם אף דפסק לחומרא בעיקרו קמתפיס מ"מ הביא הך ברייתא כפשטא ותמה עליו הלח"מ דמ' לי' לפום סוגי' דנזיר אין זה ענין כלל לכאן: ומ"מ בעיקר ד' הרמב"ם מבכור נ' דהרמב"ם דייק למלתא מדקאמר הש"ס אי לפני זריקת דמי' פשיטא וק' הא הו"ל דבר האסור ולכאורה צריך לדחוק דפשיטא לי' להש"ס כר' דבעי' שיקדישו וזה דוחק דאטו דר' דכ"ע היא א"וו הן אמת שהתורה נתנה לבכור קדושה ואמנם בכל זאת אם רצה הכהן מניחו רועה עד שיסתאב ונמצא דבשעה שהביאו לקרבן באותה שעה שפיר הו"ל נדר אבל כ"ז קודם זריקת דמי' משא"כ לאחר זריקה גרע משאר קרבן דבשלמא בשאר קרבן אי בעיקרו קמתפיס עיקרו דבר הנדור משא"כ כאן בבכור אי נימא נמי בעיקרו קמתפיס עיקר בכור דבר האסור הוא: גמ' וכי הא דאמר ר' טובי כ' דר"ל דמשכחת לה דמפריש בלישה משום דלא בעי לאטרוחי ולמיפא מ' חלות: עו"ש פ' שבועות שתים כי את' ר' דימי הנה הרמב"ם פסק בין אוכל בין אכלתי הכל אזהרת' מלא תשבעו ועי' בלח"מ שם ולי נ' דהרמב"ם פסק כר' דימי וס"ל כמ"ש תוס' דע"כ בשבועה איכא ג"כ בל יחל וא"כ האי לא תשבעו אף לא תשבעו קאמר וא"כ ה"ה לא תשא אף לא תשא קאמר והיינו דאמרי' שוא ושקר א' הן כלומר דשני' אזהרתן מלא תשא והש"ס דלא משני הכי הוה סבר דדווקא קאמר ולמסקנא דקיי"ל בנדרי' בשבועות איכא בל יחל כמ"ש תוס' ממילא מיושב קו' הש"ס: והנה עיקר מילתא דרב דימי הי' כ' לכאורה דס"ל דוודאי בלא אוכל דהיינו לאסור אסר איכא בל יחל אבל באוכל ליכא בל יחל כ"א לא תשבעו וממילא אמרי' דגם בלא אוכל איכא לא תשבעו ורבין ס"ל כיון דאמר קרא להרע או להיטיב שני' בכלל בל יחל: תוס' ד"ה חוץ קמא דגבי חסמה עביד מעשה כ' כוונתם כיון דאחשבי' תורה להך מניעת אכילה למעשה כי נמי חסמה בקול מעשה הוה: בענין פלוגתא דר"ע ורבנן מתני' תוס' ד"ה היכן מצינו יל"ד דלכאורה קו' תוס' היינו קו' הש"ס לקמן והרי מפרש וכ' דק' להו לתוס' אמאי לא מקשי הש"ס בל"ז אדרבנן מ"ט לא אמרו סתם כופ' כיון דבשבועה משכחת אכילה בכ"ש וממתין עד לבתר דפריך מנמלה ולזה כ' דבל"ז מ' ליה לש"ס טעמא דרבנן דאמרי' דעתו אסתם אכילות שבתוכה אמנם לבתר דמסיק דגם בתורה משכחנא אכילות פחות מכזית וחזי' דשייך לשון אכילה בפחות מכזית בשבועה משו"ה פריך והרי מפ' ומשני לעולם ל"ש ל' אכילה כ"א אברי' או אכזית: והנה המ"ל דייק מד' תוס' אלו אד' הרא"מ שכ' דר' אכילה בתורה הוה כ"ש והנה תוכן דבריו מרומז ברש"י לקמן ד"ה קמ"ל דאמרי' דאין אדם אוסר ההיתר על עצמו יותר ממה שאסרה תורה האיסור עליו: והנה לכאורה לר"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה ע"כ ג"כ ס"ל דאכילה היינו כ"ש דאס"ד כזית ל"ל הל"מ בשלמא לר' יוחנן דדריש כל אח"ש איצטרך הל"מ דלא ללקי אלא וודאי לר"ל כהרא"מ ס"ל ואמנם י"ל דלר"ל לעולם אכילה היינו כזית אמנם ר"ל ס"ל כר' אבוהו דבכלל אכילה הוה ג"כ הנאה וכ"ש הנאה מיהא הוה וס"ד דאף דפרט הכ' הנאה מותרו' היינו הנאה שלא כדרך אכילה אבל כדרך אכילה אסורה ולוקין עליו לזה איצטרך הל"מ ולעולם אכילה עצמה בכזית: רש"י ותוס' ד"ה מדבר הנה תוס' מיאנו בדברי רש"י דלכאור' כיון דס"ל לרבנן דלא אסר על עצמו ח"ש א"כ אין כאן ביטול דיבור כלל וד' רש"י נ' דס"ל כהרמב"ם דלכ"ע ח"ש אסור וא"כ ממילא אסר עצמו בכ"ש והו"ל בכלל ביטול דיבורו וד' רבנן דלעולם הוא לא אסר עצמו אלא דאנן אסרי' עליו מטעם חזי לאצטרופי אבל ביטול דיבורו אין כאן: והנה ד' הטור דגם בלא אוכלנה שייך ח"ש אסור והכריח המ"ל דאין כן ד' הרשב"א מדס"ל דאין שבועה חלה על ח"ש ואי כהטור הרי בהדי' קאמר הש"ס דשלא אוכל חל על שלא אוכלנה ולי נ' דהתם טעמא אחרינא דאם נאכל מהככר דבר מיעוט שוב לא שייך חזי לאצטרופי וממילא חל שלא אוכל: