ליקוטי חבר בן חיים ד קלה

מליחה יפה עדן ק' א"וו ה"ק תנא דמאחר דהנכרי לא שרי בה כ"א משום דליכא מידי דלישראל שרי ולנכרי אסור א"כ הרי הישראל גופי' לא שרי בה עד דמולחו יפה ואח"כ א' ככרי וא' ישראל מותרין בה וכן לענין ממתין עד שתצא נפשה דאף דלאו לא תאכלו על הדם ליכא בגוי מ"מ כיון דעדן אסור לישראל גם לנכרי אסור ואמנם על ראב"י דאמר מזמנין ישראל ואין מזמנין נכרי ואימת מזמנין ישראל לאחר שמולחו יפה ואמאי אין מזמנין נכרי א"כ שפיר אתותב ראב"י ומעתה במזמנין גם הרמב"ם לא פסק כראב"י אמנם בה' מלכי' מיירי ששחט ישראל בהמה והגוי חתך ממנה בעודה מפרכסת ואוכלה עם דמנה דכה"ג לישראל עדן אסורה ממילא גם לגוי אסורה משום אבמה"ח וכמ"ש: ואמנם עדן ק' לפסק הר' מהיכן נהגו למכור לגוי הב"מ של טרפה דלא שייך ליכא מידי והאריך בזה בח"ס חי"ד ונ' דהנה תוס' הקשו אמאי לא אמרי' שאני גוים דלאו בני שחיטה כי היכי דאמרי' שאני גוים דלאו בכי כיבוש נינהו וכ' ליישב דבשלמא גבי כיבוש כולא מלתא דיפ"ת לישראל שרי הוא משום כיבוש וממילא כיון דגוים לאו בני כיבוש נינהו מהי"ת לשתרי משא"כ שחיטה וכי היכן אמרה תורה משום דצוותה לכו על השחיטה דמפרכסת לית בי' משום אבמה"ח דלמא מ"מ צריך להמתין עד שתצא נפשה וכ"ת א"כ באמת מנ"ל דמפרכסת שרי ההוא מלא תאכלו על הדם נפקא מדאזהרה תורה דאסור לאכול קודם שתצא נפשה ותיפוק לי' דאפי' לחתוך אסור משום אבר מן החי אלא ש"מ דע"י שחיטה נסתלק אבמה"ח נמצאת מ"מ דלאו דמצות שחיטה עצמה שרי לן מפרכסת אלא דמלא תאכלו על הדם ידעי' דמפרכסת שרי וא"כ לא שייך למימר דמשום דישראל בני שחיטה מפרכסת מותר להם וכי משום דנצטוו על השחיטה ידעי' דמפרכסת מותר ושפיר הדרי' לכללן דליכא מידי דלישראל שרי כשנתנה להם לאו דלא תאכלו על הדם ולנכרי אסור ויש לרמז זה בבריי' דקאמר וממתין לה עד שתצא נפשה כלומר דמהא ידעי' דמפרכסת שרי לישראל ולא משחיטה עצמה וממילא א' גוי וא' ישראל מותרין בו דשייך שפיר ליכא מידי וכי"ת ואמנם כ"ז אי לא אמרי' ב'ו כמנחי בדיקולא אך מדאמר ר"ל ב"מ כמנחי בדיקולא ומ"מ אמרה תורה דניתן הקיבה לכהן ש"מ ב"מ שריי' א"כ משחיטה עצמה מבואר דמפרכס' שרי' לישראל ושפיר שייך למימר שאני גוי' דלאו בני שחיטה נינהו ומעתה מיושבי' היטב ד' ראב"י דלכאו' מאי דייק מר"ל בפ"ע הו"ל למימר דאסור ליתן מפרכסת לגוי אבל א"כ יש לדחו' דליכא מידי וכו' דלא ידעי' דמשחיטה עצמה משתרי מפרכסת אך מדאמר ר"ל ב"מ כמנחי בדיקולא שפיר ידעי' דמשחיטה עצמה דמפרכסת מותר מאחר דב"מ לישראל שרי' ול"ש ליכא מידי דשאני גוים דלאו בני שחיטה נינהו והיינו דקאמר ש"מ מדר"ל דאף דמזמנין ישראל על ב"מ ולא אסרי מטעם מפרכסת משום דהשחיטה התירתן מ"מ אין מזמנין גוי על ב"מ דל"ש ליכא מידי דשאני גוי' דלאו בכי שחיטה נינהו אמנם מדתני' בברייתא דא' גוי וא' ישראל מותרין לאחר שתצא נפשה ע"כ תנא דבריי' סבר דמשחיטה לא ידעי' היתר מפרכסת וכמ"ש ומ"ט וע"כ דלא אמרי' כמאן דמנחא בדיקולא ש"מ דלא קיי"ל לגמרי כראב"י ואפי' בטריפה מפרכסת הוא דאסורא אבל ב"מ שריין דלא ה"ל כמאן דמנחא בדיקולא וכמ"ש ושפיר מאכילין בכ"ג ב"מ לגוי: והנה מ"ש תוס' בחולין ובסנהדרין דאפי' בשני בשבת א"ש משום דישראל נצטוו מיהת על השביתה כוונת דברי' דאזהר' הגוי היינו יומם ולילה לא ישבותו ומכיון דצוה הש"י לישראל על השבת עקר מהם אזהרה זו וממילא אפי' בשני בשבת פטורין: וזה ג"כ כוונת תוס' בסנהדרין ד"ה נאמרה דק' להו הרי יומם ולילה לא ישבותו (ומכיון דצוה הש"י לישראל על השבת) דלא נשנית בסיני ולב"נ נאמרה ולא לישראל וע"ז תי' דשאני הך דע"י מצות שבת נעקר מישראל לאו זה בהדי': באו"ד וא"ת לר"מ ע' רש"א ונ' דתוס' דייקי להו מדאמר לקמן תני טהורה דמ' דסיפא הוא דונגי' אבל רישא ניחא לי' וס"ד כד' רש"י גם ברישא צריך להגי' טמאה כטהורה וכן מוכח לכאורה דר"מ יליף למלתי' לקמן מוזבחת וגו' ובב"נ דלא כ' וזבחת מהי"ת נימא לחלק: באו"ד משהו בשר מבואר מד' דלא ס"ל הא דכ' הרמב"ם ה' מלכי' דלא נאמרו שיעורין לב"כ וכ"ת טעמא מאי הרי שיעורין הל"מ הוא דהוו ולא לב"נ י"ל דד' תוס' דהל"מ גילה לן דכ"מ שנא' אכילה איכו אלא כזית ומה"ט בגזל דל"ש למימר כן פשיטא לן דב"כ חייב גם על פחות מפרוטה: ואמנם מבואר ג"כ מד' דס"ל דבגזל בישראל אפי' לר"מ שרי' מדאוריי' דאל"כ לא פריך הש"ס בסנהדרין מגזל וק' טעמא מאי דאין לומר משום דלא כ' בי' אכילה הרי יוה"כ דלא כ' בי' אכילה ואסור לר"י מטעם חזי לאצטרופי ומ"ש גזל וצ"ל ד' תוס' דחזי לאצטרופי ל"ש כ"א באכילה דווקא דהרי שיעור אכילה בכא"פ ומעתה היאיך נאמר דח"ש מותר הרי אם יאכל תוך א"פ עוד ח"ש יהי' חייב משא"כ בגזל וכיוצא כיון דלא גזל כ"א ח"ש אם יחזור ויגזול עוד גזילה אחרת היא ולא מצטרפי ולפי"ז צריך לומר הא דאמרי' פ' כלל גדול וכי מותר לברור פחות מכשיעור ודרבנן בעלמא קאמר וע' רש"י שם דלא כ"כ: נחזור למה שהקשינו לעיל מ"פ הש"ס אאבמ"ה למה נשנית הרי אצטריך דלא ליהוי לאו שניתן לאזהרת מיב"ד והכה לכאורה בר מן דין הלא צריך דלא נימא כשם שהגוי במיתה על אבמה"ח כך ישראל ואמנם הא ל"ק דאטו משום אבמה"ח מחמרי' על הגוי הלא משום דכל אזהרה שלו הוא מיתה משא"כ ישראל אזהרה שלו מלקות מלבד היכא דגלי קרא מיתה ומעתה הא דלאו שניתן לאזהרת מיב"ד אין לוקין משום דעל מלקות אין לן אזהרה הוא דאזהרה אמיתה אצטריך אמנם הכא הך אזהרה לב"נ למיתה אתי ולישראל למלקות ואין זה ענין ללאו שניתן לישראל לאזהרת מיב"ד: אך אי ק' הא קשיא דלמא להכי אצטריך אבמה"ח לשנות דס"ד משום דמפרכסת דהיא אבמה"ח לב"נ שרי' לישראל א"כ כל אבמה"ח הותר ואמנם התינח אם בשחיטה עצמה הותר מפרכסת כדר"ל דב"מ כמנחי' בדיקולא ושפיר ס"ד דלישראל דבני שחיטה נינהו ל"ש בהו אבמה"ח כ"א אי' אינו זבוח ולהכי אצטריך לשנות אבמה"ח משא"כ לדידן דל"ל דר"ל א"כ משחיטה לא ידעי' כלל דמפרכסת שרי כ"א מלא תאכלו על הדם וכמ"ש לעיל וא"כ הדרן לכללין דליכא מידי דלישראל שרי