ליקוטי חבר בן חיים ד קל

רש"י ד"ה חבית בחבית נ' דק' לי' לרש"י מ"ש יין ביין מחבית בחבית וע"ז כ' רש"י משום דבחבי' אי שדי חדא לנהרא שארא מותרי' משום ספיקא ורובא אלא דק' מ"ש מטבעת של ע"א דקאמר רב בזבחי' דווקא נפלה אבל הפילה לא כמו שדייקו הפוסקי' מדבריו: כ' הר"ן למאי דגרסי' בזבחי' דווקא חבי' אבל תאנה לא מ' דבאכילה לא מהני כפלה לים וכ' וכ"ד הרמב"ם ולפנינו הרמב"ם מתיר גם באכילה והחילוק בין תאנה לחבית דבחבי' מנכרא נפילתה ותאנה לא מנכרא נפילתה: בענין גת שזפתה ס"פ השוכר פשיטא זפתה יל"ד הא אצטריך למתני זפתה משום פלוגתא דר' ורבנן אבל לעולם דלמא ה"ה דרך וצ"ל דבאמת אם גם דריכה אוסרת הא גופא קשיא לתני גם בדרך בה פלוגתא דר' אלא אי ק' בלי"ב ק' הא אצטריך למתני' זפתה דלא תימא בזפתה לחוד לא בעי' ניגוב וצ"ל דמדקתני סיפא ושל עץ והתם ע"כ בלא דרך דאי דרך מאי מהני לי' קליפת הזפת וכ' דסמיך המק' אסיפא בשל עץ חכ"א יקלוף וע"כ מיירי בלא דרך בה דאי דרך בה מאי אהני לי' קליפה וא"כ מהי"ת נימא דבאבן בזפתה לחוד אפי' ניגוב אינה צריכה: בסוגי' דשיקול הדעת (תחילת הקיץ ת'ר'ם ידך על צריך): מתני' סנהדרין כפ"ד דיני ממונות מחזירין בין לזכות כ' רש"י מחזירין סותרין את הדין בא ליישב ל' מחזירין דלא תנן חוזרין וכבר עמדו על זה אבות העולם ע' מלחמות ה' ולזה כ' רש"י סותרין את הדין וכ"ל דאלו תכן חוזרין והדר תני דיני נפשות אין חוזרין לחובה א"כ הוה מ' דבדיני נפשות אפי' בשעת גמר דין ג"כ המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה ובאמת כבר ביאר רש"י דבשעת גמר דין יכול לחזור אמנם לאחר גמר דין אינו יכול לסתור והיינו דתנן בדיני ממונות מחזירין וסותרין את הדין שכבר נגמר ולא רצה רש"י לפ' דנ"ל דאף שכבר פרע הזכאי מוציאין מידו אם חזרו בהן הדיינים דא"כ מאי דיני נפשות מחזירין לזכות מאי מחזירין ואפי' את"ל שר"ל היכא שכבר הוציאוהו ליהרג ואין מחזירין לחובה מא"ל איזו הוצאה שייך לזכות: ומ"מ י"ל דאי תנן חוזרין הייתי אומר הדיין מצווה להודות על האמת ולהודיע לב"ד שטעה אבל הבע"ד אם איכו רוצה לצאת ידי שמים יאמר כמ"ש רש"י לקמן מאן יימר דטעית בפ"א דלמא עכשו טעית קמ"ל תכא מחזירין שמחוייב הדיין לבטל דינו לגמרי ולכוף לבע"ד לקיים הדין האחרון: גמ' דן את הדין יל"ד מאחר דתנן זיכה וחייב למאי כ"מ תנן דן את הדין וכ' דתנא דידן רמז לן תי' הש"ס בפ"ק דמק' מהך מתני' על ר' אבהו ומשני דמתני' בקבלו עליי' ודמחייבו משום דא"ל דיינת לן דין תורה והיינו דתנן דן את הדין שבא לדון דין תורה הדין הנתון לנו בסיני ואז ישלם מביתו אף דקבלו עליי': אמנם יל"ד מאחר דכל דין יחידי איסורא עבד כדאמר כאן בירושלמי שעבר על ואל תהי דן יחידי וקיי"ל כל דאי לא קתני ולמה לא נקט תכא למלתי' בג' הדיוטות והי' כ' ראי' מזה לד' הרא"ש שכ' דבג' הדיוטות לא קבילי עליי' חייבים לשלם קבילי פטור ומעתה אי הוה נקט ג' הדיוטות היה צריך לחלק בין קבילי ללא קבילי להכי נקט יחידי דבכל גוונא חייב לשלם: אלא מיהא טעמא בעי דבשלמא יחיד מומחה פטור מלשלם כמו"ש רש"י דא"ל מזלא בישא דידך גרם אבל ג' הדיוטות אי קבילו עליי' לדון דין תורה אמאי פטירי והי' כ' ראי' מזה לד' הרי"ף דהיכי דהדיין פטור חוזר הדין ומעתה מאחר דשלשה דקבילי עליי' מחוייבי' לדין פטרי להו רבנן והדין חוזר: זיכה את החייב וחייב את הזכאי י"ל דאילו תנן רק זיכה החייב הייתי אומר דמשו"ה מה שעשה עשויי דאית לי' חזקת ממון משא"כ בחייב את הזכאי קמ"ל וכ' דמה"ט לא רצה הש"ס לפ' אליבא דר"ח זיכה את החייב שהי' לו משכון ונטלו דא"כ תרתי ל"ל: טימא את הטהור מפ' רבינא במסקנא דאגע בי' שרץ מ' דבס"ד לא הוה מפ' כן ואלא א"כ מאי נשא ונתן ביד הי' כאן וכ' דלמאי דס"ד כיון דא"ל פטור אתה כנשא ונתן ביד דמי א"כ ה"ה בטימא את הטהור ובמסקנא הוא דאיצטריך לי' לרבינא למימר דאגע בי' שרץ: אלא דאכתי ערבן עם פירותיו למה איצטריך הלא ע"כ היינו נשא ונתן ביד בטיהר את הטמא וי"ל ע"ד שכ' הש"ך בחו"מ סי' כ"ה רק ע"ד אחר דמיירי בכהן שמכר תרומה לכהן חבירו ונודע ללוקח חשש שנולד בה קודם מכירה ספק טומאה ורצה להחזירה למוכר והלכו אצל הדיין וטיהר אותה ואכלה הלוקח ואח"כ נודע שטעה הדיין ובאי' שנפשו קצה בהם חייב המוכר להחזיר הדמים ללוקח אפי' שאכלה הלוקח וכאן המוכר פטור דמה שעשה עשויי והדיין ישלם מביתו: אלא דהיה נשמע מזה דתרומה טמאה מיקרי נפשו קצה בה ובאמת הכי מסתבר דאמרי' ביומא חמירא להו טומאה לכהנים מנפשות: ויל"ד מה עלה ע"ד המק' להק' הרי במתני' לא איירי כ"א מסתירת הדין אבל עדן לא נעשה מעשה משא"כ במתני' דבכורות הרי תנן מה שעשה עשויי א"כ כבר כעשה מעשה וכ' דעיקר הקו' מחזירין לחובה דתנן והתם תנן זיכה את החייב מה שעשה עשוי וא"כ היאיך מחזירין לחובה הרי מיד כשזיכו את החייב מה שעשה עשוי: ויל"ד למה לא תנן מה שהורה הוכה בשלמא לרב חסדא דמוקי לה בנשא ונתן ביד היינו דתנן מה שעשה אבל לאידך אמוראי מא"ל וכ' מזה דגם לר"נ ורב ששת אם לא נעשה עדן מעשה כלל כי אם יוצאה הוראה מפי הדיין באמת יכול לחזור בו אם טעה בשיקול הדעת ואמנם בטימא את הטהור אי אתה יכול לומר כן דאל"כ מה פריך הש"ס על רב ששת לימא ליה כיון דאילו הוה קמן היה חוזר אלא ש"מ כיון שאסר החכם שוב שויא חתיכה דאיסורא ואינו יכול להתיר: תוס' ד"ה מה שעשה אפשר לתרץ ב' הקושיות ע"ד שתי' התוס' דרישא בפ"ע וסיפא בפ"ע ורישא מיירי בכהן שנשאל על תרומה אם טהורה היא ויערוב בה עירובי תחומין