ליקוטי חבר בן חיים ד קכז

ריחא לאו מלתא הנה מדמתיר רבא לכתחלה ע"כ מקיל טפי מדלוי וס"ל דלאו כלום הוא וז"ש מנא אמינא לה דריחא ולא כלום ומייתי ראי' ממשנה יתירא דתנן שאין טעם כמון אלא ריח כמון וע"כ להורות דריח ולא כלום: רש"י ד"ה לפי שאין טעם כוונת רש"י ליישב קו' תוס' משבח עצים ולכאורה שבח עצים ל"ש אלא באבוקה כנגדו אלא דמ"מ גם זוז"ג לכתחלה אסור והכא ע"כ מותר אפי' לכתחלה דהרי רבא אלכתחלה מייתי ראיה דהרי קאמר ריחא ולא כלום: א"נ מדלא מתרץ רבא כדאביי מקלי קלי אי' ש"מ דרבא מוקי לה אפי' באבוקה כנגדו ושפיר מק' רש"י: וד' הר"ן תמוהי' בזה שכ' דלא מצינו שבח עצים בתבשיל כ"א בפת ובאמת בהדיא שנינו במתני' מ' ערלה תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק וצ"ע: ואמנם על איזו דרך דייק רבא מר' יהודה דריחא ולא כלום כ' דוודאי גם ר' יהודה מודה דשעורין שואבות ואעפי"כ מתיר אפי' בשעורים ש"מ דס"ל ריחא ולא כלום: רש"י לאביי מי לימא כ' רש"י אין ריח היין נכנס בפת וצריך ביאור וכ' ד' רש"י דהתם שהחבית פתוחה והאויר יוצא האויר קולט הריח ומהאויר נכנס לפת והו"ל כמו ריח כלי דלכ"ע לאו ריחא מקרי כדאביי לעיל דמקלי אי' אבל בפסחי' לא פי' רש"י כן כ"א לא עייל בה ריחא כ' שכוון לד' הירושלמי שהביא הריטב"א דבפת חמה הואיל ופולט הבל וחום א אינו קולט ריח כדאמרי' בעלמא איידי דטריד למפלט לא בלע וע' בזה: בפסחי' פ' כ"צ אפי' בשר שחוטה כחוש נ' ג"כ דאי הוה נקט שמן שמוציא ריח הייתי אומר ע"ד הירושלמי הנ"ל דאיידי דטרוד למפלט לא בלע להכי נקט שחוטה כחוש דלא פלט ואפ"ה שרי: פסחי' שם תוס' ד"ה לימא תיהוי כ' דוודאי ללוי י"ל דמאחר דשמן דיעבד מותר שני' כחושי' אפי' לכתחלה שרי אבל לרב דפיטום אוסר אפי' דיעבד לא מסתבר להתיר כחושים לכתחלה: רש"י ד"ה אסרה רבא דסבר ריחא מלתא כ' ד' רש"י דהך דתני רב כהנא אתיא אפי' ללוי דפת יכול לאוכלו בכ"ג אפי' בלא כותח הו"ל לכתחלה ולכתחלה מודה לוי אבל בהאי ביניתא דדרך לאוכלו בכותח אין זה לכתחלה אלא דיעבד וע' ברב אלפס שלא כ' ג"כ הך סברא דיש לו מתירין כ"א אפת אבל לא אביניתא דמאחר דדרך לאוכלה בכותח ואתה אוסרה עליו לה שייך למקרי יש לו מתירין ואמנם משום דמוליד ריחא דבשרא בכותחא הוא דאסר ועכ"פ אין כוונת הרי"ף שלא יהא בטל כשאר יל"מ כ"א עד שתאכלנה באי' עם בשרא תאכלנה בהיתר בלא בשרא ונסתלק מעליו תלונת הראשונים הרי בעי' מב"מ התם לענין ביטול ודיעבד והכא לענין לערב לכתחלה: וכן מ"ש הרי"ף כד דייקת ג"כ אין כוונתו כ"א לומר דכהך דרב וודאי לא קיי"ל דא"א שיהא הפטום הזה יותר ממשהו וש"מ דלטעמי' אזיל דס"ל מב"מ במשהו: בענין נ"ט לפגם פ' השוכר מתני' אם יש בנו"ט ולכאורה מהכא הו"ל לרבא פ' גי"ה לדייק דאזלי' בתר קפילא דאטו ישראל בעי' לי' וצ"ל מאחר דע"ג תאני' נו"ט לשבח הוא יוכל לכסות בכיו"ב ביין כשר אם יהא נ"ט או לא: רש"י לפי שהיין פוגם נ' דהביא רש"י לזה דאי תימא דיין ע"ג גרוגרת לא לשבח ולא לפגם הוא א"כ זו ואצ"ל זו קתני דמכ"ש דנ"ט לפגם ממש דשרי וסיפא ל"ל א"וו גרוגרת פוגמין: רש"י ד"ה כל שבהנאתו מ' לכאורה מדבריו דלא לשבח ולא לפגם מותר אא"כ דיוקא סתרי אהדדי דברישא ור' דבעי' הנאתו בנו"ט ובסיפא א' דבעי' לפגם דווקא א"וו מתני' לא מיירי כ"א מלפגם ממש והא דלא לשבח ולא לפגם ג"כ מותר ילפי' מזה הכלל דאתא ולרבויי כה"ג: תוס' ד"ה חומץ אטו צוננין לכאורה הו"מ למימר דגזרי' שמא יניח להצטנן אלא דתינח אי לא אמרי' חסירה מלח אבל אי אמרי' חסירה מלח ואסור גם כאן אם יהיו לשבח כשיצטננו ג"כ אסור וע"כ דגזרי' שיאמרו גם צוננין מעיקרא שרי: וז"נ ג"כ כוונת ריא"ש הכי הל' שנתקשה בו הריטב"א פשיטא אבל כוונתו דאף דצוננין אסורין לא גזרי' רותחין אטו צוננין: כל שטעמו הק' הריטב"א כל שטעמו ל"ל נ' דר"ל טעמו לשבח לאפוקי לפגם דאינו אסור וכדמסיק: תוס' ד"ה מכלל י"ל דלמא רבי לא ס"ל סתם כלי' אב"י דלא מקרי ס"ס לדידי': א' כ"ט לפגם וא' לשבח כ' דאי הוה נקט ר"מ כ"ט לפגם אסור ה"א דווקא היכא דלא אזלי' בתר טעמא כגון באי' משהו וכד' הי"מ שהביאו תוס' להכי קאמר ר"מ א' לפגם וא' לשבח לומר דבכ"מ דלשבח אסור דהיינו באינו מינו גם לפגם אסור ועד"ז מובנים ד' ר"ש שאמר לשבח אסור לפגם מותר ויל"ד דמרישא מ' דבעי' לשבח דווקא אבל לא לשבח ולא לפגם מותר ובסיפא מ' דווקא לפגם מותר הא לא לפגם ולא לשבח אסור ולמ"ש תרוויי' א"ש היכא דאזלי' בתר טעמא בעי' טעם לשבח אבל היכא דאזלי' בתר משהו בעי' לפגם דווקא וכד' תוס' אבל לא לפגם ולא לשבח כיון דמשהו מיהא איכא אסור: מ"ט דר"מ יל"ד כל כמה דלא ידעי' טעמא דר"ש מאי שייך להק' מ"ט דר"מ מהי"ת יהא נ"ט לפגם מותר ונ' דהנה טע"כ ילפי' או מגעולי נכרי' או ממשרת ובתרוויי' לשבח הוה ומהי"ת נוסיף עלה ונאמר דגם לפגם אסור ולהכי פריך מ"ט דר"מ ומשני דר"מ יליף טע"כ מגיעולי נכרי' וס"ל גיעולי נכרי' נ"ט לפ"ג וכדמפ' והיינו דמק' בתר הכי א"כ מ"ט דר"ש ואי דמחלק בין פגם רבא לפורתא מנ"ל הא: לא תאכלו כל נבילה כ' דעיקר דרשא מדכ' ואכלה דמיותר ש"מ דבעי' ראוי' לאכילה דווקא: למעוטא סרוחה מעיקרא ויל"ד א"כ לר"מ אוכלין שאינן ראוין לאכילת אדם חייב עלי' ואטו פליג ר"מ אמתני' דיומא דאוכל ביוה"כ אוכלין שאינן ראוי' לאכילה פטור וכן בשבועות שלא אוכל ואכל שאינן ראויי' לאכילה פטור וכ'