ליקוטי חבר בן חיים ד קכו

ימכרנו ואמנם ל' התוס' פ' גי"ה אינו סובל כן ואדרבא שייך לתרץ כן ונ' ד' תוס' דנהי דמותר ליקח משום דאזלי' בתר רוב ורובא דאוריי' וג"כ מה"ט מותר למכור מדאוריי מ"מ אם הישראל יאכל האיסור האכילת איסור תקלה היא לו כדאמרי' גבי בהמתן של צדיקי' וכמו שביארו תוס' שם והיינו דאמרי' לא אמרה תורה שלח לתקלה: והנה עמדו תוס' הי מהני תרי עובדי דרבא הוה ברישא וכ' דהך דפסחי' לגי' דידן דגרסי' הדר אמר רבא לזבוני קבא קבא לישראל הוה ברישא דיל"ד דמאחר דלישראל מוכר ע"כ צריך להודיע לו דלמה יסמוך ע"ז שיאכלנו קודם הפסח כיון דמצי לאודועיה ואמאי ימכור קבא קבא א"וו אדיוקא קאמר רבא הכי למימרא דלגוי אפי' קבא קבא אסור וכסברת מהרי"ט במ"א תס"ז דאין עושין ס"ס בידים ומעתה י"ל דמעיקרא ג"כ לא התיר רבא כ"א קבא קבא אבל אפי' לנכרי דהוה ס"ל כיון דאיכא ס"ס שרי ואותבי' רבה בר ליואי דמאחר דקיי"ל בגד שאבד בו כלאי' אם יצבענו יבורר החוט ואם לא יבורר ע"כ נתר אמנם לש"פ לבר מהרמב"ם לא סמכי' ע"ז רק בכלאי' דרבנן ומ"מ ק' למה יעשה ממנו תכריכין למת יצבענו ויהיה לכה"פ ס' כתר ואח"ז ימכרנו לנכרי' אלא לאו אין עושין ס"ס בידים ואמנם בש בשמעתין בעובדא דיי"נ לרבא איבעי לי' לרבא דאמר מין בשאי"ע בקפילא הכא ל"ש קפילא דחטין לא טעים לי' וכן קמח ועד שיאפה הפת ליכא למיקם אטעמא וא"כ מספק אסרה רבא וס"ד דרבא דנהי דאין עושין ס"ס בידים היינו כולא ס"ס אין עושין בידים אבל הכא דהס' הראשון כבר נעשה מותר לעשות ספק שני בידים ול"ד להני חיטי דטבעו דרצה לעשות כל הס"ס בידים ואותבי' שוב כבה הא גם בבגד שאבד הס' הראשון נעשה מאליו ואעפי"כ אין עושין ספק שני בידים: אמנם כל זה לשטת הפוסקי' דלא כרמב"ם אבל הרמב"ם פסק דבאמת התיר רבא למכור לנכרי קבא קבא ונ' דלא גריס הרמב"ם כלל לישראל וכמ' מד' רש"י דלא גריס וא"כ סתמא לנכרי קאמר דאי לישראל הרי צריך להודיעו וקבא קבא ל"ל אמנם מעיקרא התיר רבא דזבוני' לנכרי ביחד וס"ל דלא חיישי' שמא ימכר לישראל דא"כ מכר לי' קמח אין לוקחין וחטין הרי יראו שהן מבוקעות ולא יאכל מהם בפסח ורבה אותבי' דלא סמכי' אהא משום דמלתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי' והביא ראי' מבגד שאבד בו כלאי' דלמה אסרו חכמי' למכור לנכרי הו"ל להתיר ולגזור על כל הקונה בגד מן הגוי צריך לצובעו דלמא אית בי' כלאים ולהרמב"ם אפי' בכלאי' דאוריי' סמכי' אצביעה אע"כ דחשו חכמי' דלמא לאו אדעתי' כיון שמותר לקנות וילבשנו בלא צביעה מאחר שלא ימצא בו כלאים וכ"ש הכא שלא ישגיח לראות אחרי מבוקעות ואמנם בשמעתין לד' הרמב"ם מיירי שהי' יותר מכזית בכדי א"פ וא"כ טעמו להרמב"ם לאו דאוריי' ומ' לי' לרבא דבס' דרבנן לא חיישי' לשמא יחזור וימכרנו ודחה לי' רבה מבגד שאבד בו כלאי' דמדאוריי' כיון שלא נמצא שריא מס' כמ"ש הרמב"ם בה' כלאי' ומה"ט סמכי' אצביעה לד' הרמב"ם משום דס' דאוריי' מה"ת לקולא ואעפי"כ גזרו שמא ימכרנו: ואמנם גם הא דפסק הרמב"ם בפסחי' דמותר לעשות ס"ס בידים נ' ג"כ דלטעמי' אזיל משום דגם ס' ראשון רק מדרבנן לחומרא וכשם שמותר לבטל אי' דרבנן לכתחלה לד' הרמב"ם כך מותר לעשות מה"ט ס"ס בידים: תוס' ד"ה בגד יש הפרש בין ד' תוס' לד' הרא"ש בנדה בה' כלאי' דהרא"ש החליט ואמר דהיתר בהיתר לא בטיל וק' עלי' מצמר גמלי וצמר רחלי' שערבן דאזלי' בתר רוב וצריך לחלק בין חוט לצמר כמו שחילק הרמב"ם אמנם תוס' כ' דמאחר הצמר והפשתן ביחד מתהוה על ידן האי' ל"ש ביטול וא"כ ל"ק מצמר גמלי' כלל ואמנם מבב"ח ק' להו ותי' צריך ביאור דא"כ לאביי דלית לי' דרך בישול אסרה תורה יק' עלי' מ"ש בגד ומ"ש בב"ח וצ"ל דאדרבא היינו קו' אביי באמת בשלמא אי טעמא דבב"ח משום טע"כ א"כ בשלמא בנו"ט אסור משום דאטעמא קפיד קרא אבל אי אמרת הטעם לא מעלה ולא מוריד כ"א אתערובות בב"ח קפיד קרא א"כ ליהוי ככלאי' דחוט א' אוסר כל הבגד ובזה מובני' ד' רש"י פ' כל הבשר שם שכ' חידוש הוא דהאי לחודי' שרי ולא כמסקנא בפסחי' ועמדו עליו בתוס' שם ולמ"ש אדרבא עיקר קו' דאביי הוה משום דליהוי ככלאי', וע' בזה בח"ס חלק יו"ד סי' בענין מין במינו אמר אביי מכא אמינא לה יל"ד דאדרבא הרי מסתבר טעמא דאביי דמהי"ת ניזל בתר שמא אי לא שוו בטעמא ונ' דוודאי להפוסקי' דס"ל אביי ורבא תרוויי' כר"י ס"ל א"ש דר"י מולקח מדם הפר יליף ואטו דם הפר ודם השעיר שוין בטמוא ש"מ אזלי' בתר שמא ולאביי י"ל דבאמת התם משום דהוה עולין ג"כ משוי להו ר"י מב"מ אף דלא שוו בטעמא ובעלמא באמת גם לר"י בעי' שוו בטעמא וגם לד' הפוסקי' החולקי' וס"ל דסוגיין בטבל ויי"נ מיירי מ' להו דעכ"פ ראו חכמי' להחמיר בטבל ויי"נ כמו לר"י בכל התורה כולה ושפיר לא אזלי' כ"א בתר שמא לרבא ולאביי כדאמרי': רש"י ד"ה חמירא הק' הריטב"א הרי רש"י בעצמו כ' דסוגיי' בטבל ויי"נ דווקא מיירי וכ' דרש"י לא בא אלא לאפוקי דלא נידוק משמעתין דבכל התורה מב"מ במשהו, אבל מ"מ גם בתרומה נפקא מכה בין מב"מ למין בשא"מ ואף דרש"י פ' גי"ה ס"ל דגם באינו מינו בעי' בתרומה מאה וא' אמנם כ"ז אם האי' עדן בתערובות אמנם לאחר שסלקו האי' מודה רש"י דבאינו מינו סגי בס' ואדרבא לד' תוס' דבתרומה מה"ט בעי' במינו מאה וא' מדכ' את מקדשו ממנו כל שממנו מקדשו וא"כ נהי דלרבא האי חמירא והאי חמירא מקרי מ"מ הרי אי אפשר לקרות בו את מקדשו ממנו וע"כ דלד' תוס' בחמירא של טבל מיירי וכמ"ש הריטב"א: ודנקט הש"ס הך פלוגתא תרי זימני לומר לך דתרוויי' בין לקולא בין לחומרא פליגי ואשמעי' חמרא חדתי בענבי דרבא לקולא ואשמעינן חמירא דאביי לקולא: הערות בסוגי' דריחא מלתא תוס' ד"ה ישראל בדנכרי י"ל דמיירי שהישראל יש לו יין באוצר של נכרי ומבקש לדעת אם יינו החמיץ ומאחר שהיין מכרם אחד ומונחים באוצר אחד מריח בשל נכרי לדעת אם יינו החמיץ או לא: