ליקוטי חבר בן חיים ד קטו

וע' רש"א ב"ק פ' הפרה מ"ש דבשור לא שכיח שיתייקר ויוזל ויש להמתיק דבשלמא בתבואה בכל יום השער עולה ויורד אבל בבשר הענין תלוי' בימי מלאכה הבהמה ביוקר ושלא בימי מלאכה הבשר בזול וממילא דוחק לומר שמשקנה עד שלקח הוקר והוזל: אמנם קו' שניי' בתוס' וודאי ק' ונ' דקו' הש"ס הי' אד' התרצן דבאמת הו"מ לשנויי דמיירי שאנהו פחות משתות ול"ש למימר הדמי' מודיעי' ומדלא משני לי' ע"כ אפי' בלא אנהו כלל מיירי וא"כ ק' למאי נ"מ ומשני דקמ"ל דאף בליכא ביניי' אלא טרחא ומיירי בגברא דזבין להכי ולהכי דהיינו כמ"ש רשב"ם עובד אדמה וטבח ואעפ"כ סבר רב דצריך לאהדורי זוזי ובזה מבוארין ד' הרשב"ם בד"ה למאי נ"מ כ' מפלוגתא דרב ושמואל ובד"ה לטרחא כ' הלכך אמר רב ואמנם ר"ל דלתי' הש"ס עיקר רבותא לרב דלשמואל הוה רבותא טפי אונאה פחות משתות ומ"מ לא בטל מקח: ודע דמיפות ונמצאו רעות בלא"ה יש ליישב דרעות עומדות לאכילה ויפות לזריעה ושפיר הוה נ"מ: והנה ע"ז כ' הרשב"ם קאי קו' הש"ס ה"מ כלומר מאחר דמיירי דליכא פסידא כלל כ"א לענין מי יטרח ה"ד: אי דליכא לאשתלומי הנה למ"ש תוס' לחלק בין מקח טעות למלוה יש לדקדק א"כ מאי ראי' מייתי המק' ממלוה למקח טעות בשלמא במלוה דהוי להו המעות לוקח בו שום דבר וע"כ צריך לוקח ברובו מה שלקח משא"כ כאן וצ"ל דאי גברא דליכא לאשתלומי מני' שפיר ידע הלוקח שיוציא המעות בצרכיו וסבר וקיבל אם יהי' נגחן שיקח הדבר שלקח וע"ז משני דמיירי דאי' לי' לשלומי וכיון דלא דמי למלוה צריך המוכר להטריח ולתת לו מעות:. ועד"ז נבין ד' ר"ח שכ' מדהמק' מדמי לי' למלוה ש"מ דגם להתרצן דמיא למלוה ואי ס"ד דבמלוה א"צ לפרוע זוזי אף דאי' לי' זוזי הכא מ"ש ואמנם הי"מ מוקי לדשמעתין שמעות המכר עדן בעין ואז צריך להחזירן משא"כ במלוה דאין אותן מעות רמי': רשב"ם ד"ה ורובא לרדיא רובא דשוורים יל"פ ב' כוונות בד' רשב"ם אלו חדא דלא נימא דרובא ר"ל רובא דאינשי לרדיא דמה אכפת לן בהאי רובא כיון דמיירי רב בגברא דזבין להכי ולהכי ולזה כ' הרשב"ם דרובא קאי אשוורים וזאת שנית דליכא כאן כ"א רוב שוורים אבל לא רוב אינשי דאי הוה כאן גם רוב אינשי א"כ מנ"ל לשמואל למילף מפשתן דמתני' דלא אזלי' בתר רוב דלמא במתני' ה"ט משום דרובא דאנשי מתנגד לרובא דזריעה משא"כ בשור דאדרבא תרי רובא איכא אלא ש"מ גם כאן רובא דאינשי לא זבני לרדיא כ"א רוב שוורין קיימי לרדיא: רשב"ם ד"ה באיסורא כגון תשע חניות ד' הרשב"ם האלו צריכין ביאור גדול דהרי בשמעתין ברובא דליתא קמן איירינן ותשע חניות הוה רובא דאיתא קמן וכה"ג גם בממון דהיינו בסנהדרין אזלי' בתר רוב לכ"ע וכ' דהרשב"ם בא לרמז במאי פליגי רב ושמואל דכ' רש"י בסוף שמעתא דרוב פ"ק דחולין דהא דאזלינן בתר רובא אפי' ברובא דליתא קמן י"ל דמאחרי רבים להטות ילפי' והא דדחינן לעיל דלמא שני לן בין רובא דאיתא קמן לרובא דליתא קמן דחוי בעלמא הוה או דבאמת רובא דליתא קמן הל"מ ומעתה רב לא מחלק בין איתא קמן לליתא קמן וא"כ מאחר דבאיתא קמן גם בממון הולכין אחר הרוב ה"ה בליתא קמן ושמואל מחלק וס"ל איתא קמן דווקא כגון תשע חניות דכ' בהדיא בקרא ובכגון ההוא אין חילוק בין ממון לאי' אבל רובא דליתא קמן דגם באי' הל' הוא דהויא א"כ אין לילף ממון מאי' מטעם שכ' הרשב"ם ונבאר אי"ה לפנינו: א"נ י"ל דהרשב"ם הוכיח דינא דשמואל מתשע חנויות דאמרי' ובנמצא הלך אחר הרוב דהיינו כל דפריש מרובא פריש ואטו בממון אם היו לפנינו תשעה ישראלי' וחד גוי וקפץ א' מהם וגזל לישראל אטו יש לישראל התביעה על כל הט' משום דכל דפריש מרובא פריש הרי דאין ממון שוה לאי' וטעמא מאי כ' הרשב"ם דבממון כיון דהמוחזק טוען כנגד הרוב לא אזלי' בתר רובא: ועכ"פ בד' הרשב"ם האלו מיושב מדוע הקשו תוס' סנהדרין ג' ע"ב ור"פ המניח עלי' דשמואל למה לא נילף ממון בק"ו מנפשות כדר' יאשיה בסנהדרין שם ובשמעתין שתקי תוס' מזה והיינו משום דהרשב"ם כבר יישב היטב קו' זאת: ואמנם בסנהדרין תי' תוס' דשמואל דווקא רובא לרדיא לא חשב לי' רוב ונ' כוונתם משום דרובא לרדיא איננו רוב הקיים תמיד דבעבור ימי מלאכת השדה אזי אדרבא רובא לאכילה זבני ויע"ל משום דרובא דאינשי מתנגד לרובא דשוורים וכמ"ש לעיל בד' הרשב"ם: אמנם לשני הפירושים יק' מר"פ המניח דאמרי' גם שם אין הולכין בממון אחר הרוב ושם אין שייכות לב' הסברות ואמנם לפמ"ש תוס' ר"פ המניח דסוגי' דהתם אפי' לרב אזלי' או כמ"ש ר"ת משום דהמוכר טוען קים לי וכו' או כמ"ש תוס' משום דהדווי' מודיעי' א"כ ל"ק מהתם מידי כ"א לד' רש"י בב"ק שם דהסוגי' לשמואל דווקא וכ' דמה"ט תי' תוס' בב"ק תי' אחר ליישב הסוגי' אפי' לרש"י וכוונת דברי' בב"ק ק שם דהא דאזלי' בנפשות בתר רובא דליתא קמן בתר רובא משום דליכא חזקה נגד הרוב משא"כ בממון וכ"ת הרי בסנהדרין אזלי' אפי' בממון בתר רוב אף דאיכא חזקה התם ליכא מיעוט דמיעוט סנהדרין בטל לגבי רובא: ואמנם הרשב"ם לא ניחא לי' גם בתי' תוס' בב"ק שם משום דהש"ס מחלק בין אי' לממון ובאי' אזלי' בתר רוב אפי' במקום חזקה ולזה כ' הרשב"ם דבממון העיקר משום דהמוחזק טוען טענה טובה: ודע דמ"ש תוס' ביומא פ' בתרא דבתינוק מושלך מודה שמואל דאזלי' בתר רוב להחזיר לו אבידה משום דההיא ממון לאו ברשות בעלי' אתא לידי' הן הן ד' תוס' בב"ק דטעמי' דשמואל משום מיעוט וחזקה והתם לא שייך חזקה: רשב"ם ד"ה שיצאת מבית אביה לבית בעלה נ' משום ראשה פרוע כ' כן דלאו דאי יצאה זמן מה קודם הנישואין בראש פרוע הוה עדות שבתולה היתה לא היא כ"א דווקא ביצאת מבית אבי' לבית בעלה ודסתים לן תנא משום דקתני בהדה הינומא והיינו חופה ממש ודומיא דהכא ראשה פרוע: רשב"ם ד"ה הא ליכא עדי' הגי' הב"ח כתובתה מנה דהמוציא מחבירו עליו הראי' כוונת הרשב"ם דלכאורה דלמא הא ליכא עדי' נוטלת מנה וחמשי' זוז ומתני' סומכוס דממון