ליקוטי חבר בן חיים ד קח

איז"נ א"כ מאי איכא לר"י בין ר"ש לרבנן ומשני א"ב דר"ח כלומר דר"ח אמר כדרך שתקנו משיכה במוכרין ל' זה מ' דכשם דמוכר הדר בי' אפי' בחד תרעא ה"נ לוקח והא מלתא לית לי' לר"ש ולזה הציעו תוס' הא מלתא דלר"ש לוקח בתרי תרעא ג"כ מצי הדר בי' והתימא על הרמב"ן במלחמות שכ' דפשיטא דלר"ש אפי' משום זולא לא מצי לוקח הדר בי' ולא זכר ד' הגמ' דס' איז"נ שהביאו בתוס' דבתרי תרעא מודה ר"ש וצ"ע: ואמנם ד' הרי"ף דאפי' חזרה א"צ היכא דנאנס דמה"ט אמרי' אוקמוה ברשותי' והק' הרז"ה א"כ עיקר תקנה ללוקח ואמאי קאמר ר"ח כדרך שתקנו משיכה במוכרים וע' במלחמות מה שתי' בזה ולי נ' דהנה וודאי אם הלוקח ג"כ יכול לחזור בו אזי מסתבר דהמקח לא נגמר כלל מב' הצדדים וממילא האחריות על המוכר משא"כ אם רק המוכר יכול לחזור בו ועדן לא חזר ומצד הלוקח המקח קיים ולמה יהא האחריות אונסין על המוכר והשתא לכ"ש באין הלוקח יכול לחזור לית לי' דאחריות על המוכר אבל לרבנן דכדרך שתקנו שהמוכר יכול לחזור בו תקנו ג"כ שהלוקח יכול לחזור ועי"ז האחריות על המוכר והיינו דקאמר דר"ח איכא ביניי' ר"ל דר"ח יליף מהא דהלוקח יכול לחזור דאחריות אונסי' על המוכר ולר"ש דאין הלוקח יכול לחזור אין האחריות על המוכר ולק"מ: והק' הרז"ה עוד למאי הל' מייתי הש"ס כולי האי מלתא לקמן והנה אי ד' הרי"ף דגם מי שפרע אין כאן שפיר מייתי לה הש"ס אבל אכתי עיקר חסר מן הספר אם זה עיקר רבותא אמנם יל"ד אמאי לא קאמר לי' בקיצור תנן נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אלא ש"מ ר"ח הבין כי האי בע"ד בהא טעי דאיהו סבר דת"ק אמוכר קאי וקאמר דמוכר יכול לחזור בו במעות בלא משיכה ור"ש פליג ואמר דאם הלוקח י"ל הכסף בידו גם הלוקח יכול לחזור בו וע"ז קאמר לי' ר"ח לא היא כ"א בלוקח עיקר פלוגתי' לת"ק גם הלוקא יכול לחזור ולר"ש מוכר דווקא והיינו דמייתי הש"ס הך עובדא לבתר דמייתי בריי' דר"ש דמהך בריי' מבואר בהדי' דבלוקח פליגו רבנן ור"ש והמעיי' בד' הרמב"ן במלחמות ימצא דברינו כלולי' בתוך דבריו: וע' בד' רש"י שהביא הרמב"ן מפ' הניזקין מבואר מדבריו דפליג אדבריו בב"מ כאן וס"ל כד' הרי"ף דאחריות אונס על המוכר עיי"ש: ואמנם הראי' שהביאו הראשוני' מפ' או"ב דפריך הש"ס והא לא משך ואמאי מת ללוקח יש ליישב לד' החולקי' דהנה אי נימא דהלוקח קנה בדינר שנתן לטבח חלק בשור גופי' אמאי אין משחיטין כל ימות השנה את הטבח אע"כ בשר הוא דקנה מני' וכ"ז דלית לי' לא קנה ובד' פרקי' תק"ח הוא דמשחיטין את הטבח בע"כ ואמאי אכתי מת ללוקח הרי לא משך ומשני לעולם קנה השור מה"ת ומצד הדין משחיטין בע"כ אלא שכל ימות השנה הפקיעו חכמי' הקנין משא"כ בד' פרקי' אוקמוה אדאוריי' ומאחר דאין המוכר יכול לחזור בו ממילא אם מת מת ללוקח וכמ"ש רש"י מפ' הנזקין שם דהא בהא תליא: מ"מ כך הלכה ע' רש"י וצ"ע דלקמן ע"ד מפ' הש"ס דהאי מ"מ אלוקח קאי עיי"ש: נוחה הימנו ע' רש"י וצ"ע מאי בעי בזה שכ' וכפל אין דעתם נוחה על ידו וכ' כוונת רש"י דלהכי דווקא קאמר הכי האי תנא משום דבאמת לולי דהניחו חכמי' ע"ד תורה דמעות קונות מעולם לא עלה ע"ד לחזור מדיבורו אבל מאחר שגם קנין מעות אינו קנין דברי' אינם נחשב לכלום והיינו שכ' רש"י אין דעת חכמי' כוחה על ידו ע"י שזה חוזר מדבורו חכמי' אין דעתם כוחה עליו שתקנו דמעות אינן קונות: ואמר רבא ע' רש"י בדבריו נכללו ד' התוס' ועדן צריך ביאור וכ' די"ל דלהכי חלק ר"ש בין מעות לדבריו דלדבריו דס"ל מעות קונות ולהכי קאי במי שפרע משום שביטל קנין תורה אבל בדבריו לא קללו חז"ל כלל אבל לרבנן דס"ל לר"ל דקיימו אליבי' עכשו משיכה קונה אין חילוק בין מעות לדבריו תרווייהו משום דבריו אתי' עלה וה"ק ר"ש לדידי' במעות דווקא שייך מי שפרע אבל בדברי' בעלמא אין רוח חכמי' דפליגי עלי' נוחה הימנו וכלומר לדדהו קאי במי שפרע וא"כ לק"מ אדר"ל ולהכי קאמר רבא דלא כן כ"א אנו אפי' לרבנן רק אין רוח חכמי' נוחה הימנו ולא זולת: וכ' רש"י כאן דנ"מ לענין אי' וכו' כוונתו כאן בזה דק' לי' מאחר דגם לר"י עקרו רבנן קנין מעות מ"ש דלר"י ניחא להש"ס דקאי במי שפרע ולר"ל ק' לי' ולזה ביאר רש"י דלר"י עכ"פ לענין אי' מהני קנין מעות משא"כ לר"ל: וכ"כ לעיל דד' רש"י דהמוכר המעות קיימי עלי' במלוה וכד' תוס' עירובין פ"א בסו"ד ועדיפא מד' תוס': ואולי י"ל עוד דד' רש"י דוודאי אי הדר בי' חד מניי' הופקע הקנין למפרע אבל כ"ז דלא הדר בי' המעות למוכר: ואין לפ' דרש"י קאי אמקח אם קידש הלוקח במקחו דא"כ אדרבא על המוכר הו"ל לרש"י למנקט דיוכל בנקל יותר לקדש בו אשה והו"ל לרש"י לפ' אפכא דלר"י אינה מקודשת ולר"ל מקודשת א"וו במעות מיירי רש"י: תוס' ד"ה מעות י"ל דד' הש"ס בשלמא אי מעות קונות א"כ מעות הוה מידי דנהי דעקרו רבנן ליקו במי שפרע אבל אי אין מעות קונות ואדברי' אין מי שפרע מה לי מעות או לא אלא ש"מ דמעות קונות: וכי אהדרי' קרא כ' רש"י להושבן כלומר דלענין קרבן שבועה וודאי סגי בייחד כלי דליהוי דומיא דפקדון אבל דניבעי להשיב האי כלי עצמו לא אמרי' והיינו דלא מק' ר"פ לרבא ולטעמיך אמאי קרבן שבועה מיחייב אלא לענין קרבן שבועה אפי' אי בעי' משיכה היינו לקנות לגמרי אבל בתורת משכון מיהת קני לי' כיון שייחדו ושפיר הוה דומי' דפקדון: תוס' ד"ה וכי אהדרי' כ' רש"א דלמסקנא כ' תוס' כן וי"ל דגם למסקנא איכא לתרוצי דאי לאו דכ' רחמנא עושק בהדי' לא הוה מרבי' מכל אשר ישבע כ"א עושק ולא תשומת יד וטעמא דהנה גם רש"י האריך לעיל גבי ייחד כלי לעשקו וכוונתו דבעושק משכחת לה דאומן קנה הכלי בשבח ואף דאהדרי' לבעה"ב מ"מ מאותו כלי יבקש תשלומי' ואינו דומה לתשומת יד אלא דמ"מ אינו דומה לפקדון גזל ואבידה זה תוכן כוונת רש"י לעיל ומעתה הייתי אומר דלעולם משיכה קונות אלא דבעושק דאומן קונה בשבח כלי הו"ל משך וחזר ואהדרי' כ' קרא עושק בהדי' ומכל מרבה תשומת יד דנדע דבייחד סגי ומשום דמעות קונות אא"כ אדרבא קרא מסייע