ליקוטי חבר בן חיים ד קב

עשה לוקין עליו וניתק לעשה הוא דאין לוקין משום דלנתוקי אתא ע"כ צ"ל דס"ל קיימו ולא קיימו וזה תוכן ד' הריטב"א שכ' דאף דאזדו לטעמיי' לא קאי לפי' הראשני' כ"א לר"ל מ"מ לר"י קיימו מסתבר טפי ומטעם שכ' דהיינו דמחלקי' בין קדמו לניתק וז"ש הריטב"א דר"ל באמת ע"כ סבר דגם קדמו אין לוקין עליו: והנה הרמב"ם בה' ק"פ ובה' פה"מ כ' דנותר הוה ניתק לעשה אלא דבלאו דלא ילין תו כ' דפטור משום אין בו מעשה ותמה המ"ל למה בנותר לא אמר האי טעמא הרי איכא למטעי וכ' ד' הרמב"ם דמאחר דניתק הכ' ללאו דנותר דבלא"ה אין בו מעשה לעשה אמרי' דבא הכ' להחמיר עליו דהיינו דהלאו כגמר בביטול העשה כלומר אם האכיל הנותר לכלב או זרקו לים דביטל העשה בידי' לוקה למפרע משום לאו שיש בו מעשה דהלאו עם העשה חדא מלתא הוה אמכם כ"ז במותר הבשר דהו"ל כאילו כ' בכולהו בהדי' עשה דבאש תשרף משא"כ לאו דלא ילין חלב דקאי אאכילת מזבח ולא ילפי' מאכילת אדם ולית בי' עשה כלל א"כ הו"ל רק לאו שאין בו מעשה ואין לוקין עליו כלל: וכ"ת א"כ ל"ל להש"ס לקמן לתרוצי דהא דידי' הא דרבי' לימא גם ר"י דנותר ס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו והא דקאמר ניתקו הכ' לעשה היינו כמ"ש להחמיר עליו אם ביטל העשה הא ל"ק דא"כ ק' אמאי פליג עלי' ר' יעקב והיינו צריכין לומר דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו ור' יהודה בטלו ולא בטלו ומאחר דלד' הרמב"ם גם ר"ל ס"ל כר' יהודה ס"ל קיימו ולא קיימו ומ"מ אמרי' סברת הרמב"ם הנ"ל לא רצה הש"ס לפ' פלוגתיי' בהכי ומוקי לה טפי הא דידי' הא דרבי' ולפי פי' רש"י במכות צריך ליישב ע"ד שיישב הלח"מ בה' שחיטה ד' הרמב"ם עיי"ש: ונביא מסוגיין ב' ראיות לד' הרמב"ם ע"ד שכ' לפ' דבריו בנותר דיש להקשות דאמרי' ותרוויי' אליבא דר' יודא ומייתי מנותר וכי מה עלה ע"ד הש"ס לסיועי לד' ר"י מנותר כיון דאדרבא מבואר משם להיפך מדר"י דס"ל לר' יודא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו בשלמא ר"ל שפיר מייתי ראי' דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכ"ת הרי גם התראת ס' שמה התראה מוכח מכאן כיון דתרי תנאי בהא אליבא דר' יהודה קי"ל כאידך תכא משא"כ ר' יוחנן נהי דר' יודא משמי' דריה"ג קסבר הכא מהתם הו"ל לאתויי ולזה כ' דבאמת ר"י מפ' ד' ר' יהודה ע"ד שכ' לד' הרמב"ם דר"י ה"ק ניתק הכ' ללאו דנותר לעשה לומר שאין לוקין אא"כ עובר בעשה בידים דהו"ל יש בו מעשה אלא דהש"ס לא רצה לתרץ כן מטעם שכ' לעיל דלא נימא ר' יעקב ור' יהודה בהא פליגי אי קיימו ולא קיימו או ביטלו ולא ביטלו: ולד' רש"י צריכין אנו לומר דעיקר ראי' ר' יוחנן דע"כ לא פליגי ר' יעקב אלא משום לאו שאין בו מעשה אבל בהתראת ס' כ"ע ל"פ ש"מ התראת ס' שמה התראה: וזאת שנית ראי' לד' הרמב"ם לפי גי' הראשונים דר"י ס"ל קיימו ולא קיימו א"כ כל שקלא וטריא דלקמן אהא דאמר ר"י שאת ועוד אחרת קאי אליבא דר"ל וכבר עמד ע"ז הריטב"א דשקיל וטרי הש"ס לר' יוחנן וקאי אליבא דר"ל אמנם לד' הרמב"ם ניחא דלכאורה ק' מאי קאמר ר"י ועוד אחרת הא איכא נותר דניתק ע"כ לעשה ושייך בה בטלו וצ"ל דהכי לר"י לא לקי אנותר דס"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין אמכם למ"ש דאם ביטל העשה בידים דלוקין הדרא קו' לדוכתא הרי נותר אע"כ ר"י אליבא דר"ל קאמר למלתי' דס"ל התראת ס' לא שמה התראה ולא לקי אנותר כלל וא"כ שפיר הק' הש"ס התינח אי הוה ס"ל לר"ל קיימו ולא קיימו א"כ שפיר הוה אונס ושיה"ק ותו לא משא"כ השתא דר"ל ס"ל ביטלו ולא ביטלו שוב גם אונס לא משכחת לה ולמאן קאמר ר"י ועוד אחרת לנפשי' הא איכא נותר לר"ל אפי' אונס ליכא: הכה שני' בב"א יל"ד לד' ת"ק הא ל"ל י"ל דס"ד אדרבא התראה בב"א מגרע גרע מבזה אחר זה דהתם ידעי' בבירור שקיבל ההתראה על שני' אבל הכא כיון דבב"א הוה דלמא על א' אמר אעפי"כ א"כ משום קילל נקט בב"א דקיי"ל קילל בשם או בכנוי דווקא חייב ואם בב"א קילל הרי לא הזכיר את השם אלא על הסמוך או מלפניו או מלאחריו קמ"ל דמ"מ חייב: והנה כ' רש"י דבב"א ר"ל תוכ"ד כוונתו דא"א להתרות על שני' בב"א ממש דהיאיך יתרו בו אל תקלל אבותיך אלה וכי יש לו שני אבות א"וו ר"ל תכ"ד: ויל"ד כ"ל מ"ט שביק ת"ק ופסק כר' יודא ואפשר דקים לי' לר"ל דת"ק דר"י הוה ר"מ ור"מ וכ"י הל' כר"י: התם כבר עמד ע"ז הריטב"א הרי גם בשמעתין לקמן תנן ותי' דהתם עיקר וצ"ע גם הכא עיקר דכולהו לוקין חשיב ונ' דר"י עיקר רבותא במ' חולין אשמעי' דתנן התם בתר הכי דלא יטול אם על הבכי' אפי' לטהר את המצורע ומאי רבותי' דס"ד גדול השלם ואימתי' שייך לומר כזה אם שילוח הקן לאו כבר עברי' ואימתי שייך לאו כבר עברי' אי אמרי' קיימו ולא קיימו וא"כ ס"ד למידק מהתם כר"ל לגי' רש"י דאמרי' קיימו ולא קיימו וקמ"ל ר"י דאפ"ה אמרי' אין לנו אלא עוד אחרת והיינו למ"ד בטלו דלמ"ד קיימו איכא טובא אונס ופאה וכ"ת מתני' מאי קמ"ל מתני' מיירי כדאוקימנא התם בחולין דנטלה ע"מ לשלח ואתיא אפי' כר' יודא לדידי' לא הוה שיה"ק כלל ל"ת שניתק לעשה וא"כ רש"י לטעמי' שפיר גרס תנן התם: תוס' ד"ה אי דקטלה כ' כוונתם דלד' רש"י דקיימו היינו כשמזהירין אותו בב"ד דלא כהרמב"ם דכל ימיו בכלל לקיימו כ"ז שאפשר ולד' רש"י הרי י"ל דמ"ד בטלו ל"ד בידי' כ"א אפי' מתה מאילי' כיון דא"א עוד לקיים העשה וע"ז כ' תוס' דל' בטלו ל"ש לפ' כן: ובגליון הש"ס החדשים נדפס משום הגאון מוה' עקיבא איגר זי"ע דאכתי דלמא מיירי קרא שהרגה במזיד בעדי' בלא התראה דהוה בטלה בידי' ול"ש קים לי' בדרבה מני' והי' כ' ראי' מכאן לד' הרמ"ה בריטב"א שם דלמ"ד בטלו צריך להתנות בו בשעת ביטול העשה וא"כ ממ"נ אם התרו התרו בו למיתה ואם לא התרו בו גם מלקות אינו חייב: ולד' רש"י ותוס' צ"ל דה"ק ר"י הכ' דפוטר ניתק לעשה ממלקות ומ"מ כ' ללאו לאשמעי' זמנין דלקי והיינו בביטול העשה ודבר זה מצינו בשיה"ק ואונס ומק' הש"ס אטו באונס כ' רחמנא ללאו היכא דבלא הלאו חייב מיתה אלא משום דהעדי'