ליקוטי חבר בן חיים ד קא

לומר דאם לא החזירה תכ"ד דלילקי אא"כ כ"ש דק' קו' תוס' לקמן למה לר"ל לא נדרוש דלמא ש"ה דגלי קרא כל ימיו וכ' דכוונת רש"י עד"ז דבשלמא אם נדרוש האי כל ימיו אלו תהי' לאשה א"כ הכוונה כל ימי' אפי' לאחר שילוח וא"כ עכ"פ כשמזהיר ב"ד לקיים אם אינו מקיים לוקה ואין כאן התראת ספק וכמ"ש רש"י לפנינו משא"כ אם נדרוש כל ימיו אלא יוכל לשלחה ר"ל שלא יהא בשילוח כל ימיו וא"כ אם מחזירה שמה סמוך למיתתו הרי אינו לוקה ושוב הו"ל התראת ס' לר"ל ואפי' אינו מחזיר אינו לוקה: אמנם התוס' דקדקו גם ממתני' דשילוח הקן דתנן משלח ואינו לוקה דהול"ל אם שילח אינו לוקה וכ' בנבאר תחלה מה דחקו לרש"י במס' חולין לפ' כן וכ' דק' לי' מאי דקאמר הש"ס התם לאו כבר עברי' ואי ס"ד דכ"ז שלא בא לב"ד עדיין יוכל לתקן הלאו אטו מיירי התם שבא לב"ד ומה"ט דייק רש"י דבעי' תוכ"ד והנה במתני' שם שלחה וחזרה אפי' ק' פעמי' חייב לשלח נטל הבני' אף שהחזירן וחזרה האם פטור ומעתה יש לחלק וודאי היכא דנטל הבני' עם האם א"כ אם שלחה וחזרה פטור לשלח שהרי כבר זכה בבני' והו"ל מזומן וא"כ מה שחייב פעם א' לשלח הוא לתקוני לאו ושפיר בעי' תוכ"ד וכה"ג מצי מיירי הך דמצורע ושפיר קאמר הש"ס לאו עברי' משא"כ אם לא זכה בבני' ולא הי' בחצירו וא"כ אפי' כבר שלחה וחזרה עדיין מצות שילוח עליו ומכ"ש דכ"ז שלא שלחה שחייב לשלח וכ"ז שחייב לשלח יש כאן קום עשה אחר ל"ת שוב אינו לוקה והיינו דתנן משלח ואינו לוקה דמשכחת לה דמשלח אפי' אחר כ"ד וכמ"ש, ועד"ז יש ליישב קו' תוס' חולין שם גבי הא דמק' הש"ס אדר"י דנגדי' וא"ל רבי גדרי' ומק' הש"ס אי רבנן משלח ואינו לוקה והק' בתוס' דלמא ר"י קיימו ס"ל ור"ל וכבר הי' לאחר כ"ד ושפיר לוקה אף דמשלח ולמ"ש זה א"א כיון דחייבי' ר"י לשלוח ש"מ לא זכה עדן בבנים וא"כ מלקות למה: והנה הקשו בתוס' לד' רש"י לר"ל אמאי בא למקדש טמא לוקה יקיים העשה ויפטר וצ"ע אטו הלובש כלאי' כשפושט לא ביטל מצות כלאי' למפרע הרי מ"מ כ"ז שהי' במקדש עבר אעשה ול"ת ומה ענין זה לאונס שגירש והחזיר דהו"ל כלא גירש וכ' דעיקר קו' תוס' מאחר דרש"י מפ' דלר"ל האי כל ימיו קאי אולו תהי' לאשה א"כ אמר קרא לו תהי' לאשה כל ימיו וא"כ כל רגע שאינה אשתו עובר בעשה ואעפי"כ אם מחזירה פטור ומ"ש ביאת מקדש והכה מ"ש תוס' ודוחק משום דסתמא תנן: ומ"ש תוס' בסו"ד על יישוב קו' משו"ח ע"ד רש"י היינו משום דמסתבר טפי למדרש כל ימיו אולו תהי' לאשה ולא למיהוי קאי אלא יוכל לשלחה ולמימר דמשני ניתק זה משאר ניתק: תוס' ד"ה במאי קמפלגי בסו"ד ופי' הקונ' ק' להבין ד' רש"י אמנם כונתם על מ"ש רש"י דלר"ל לא הוה התראת ספק ובאמת דברי' אלו ק' מאוד להולמם דמ"מ לא הוה התראת וודאי ואמנם המעיין בד' רש"י יראה כי כוונתו בשלמא בנותר ושבועה שלא אוכל הוה ספיקא אם יעבור על הלאו כלל משא"כ בלאו הניתק על הלאו וודאי עבר אלא שבידו לנתקו לעשה ע' בדברי' ותמצא ועדן צריך ביאור וכ' הענין לד' רש"י דהנה עיקר ההתראה שיתיר עצמו לאותו העונש שהתרו בו ומעתה בשלמא למ"ד בטלו ולא בטלו דאינו חייב כ"א אם יעבור על הלאו ועל העשה ואם התיר עצמו עדן אינו מבורר אם יתיר עצמו לעבור גם העשה ושפיר הו"ל התראת ספק משא"כ למ"ד קיימו הנה הלאו וודאי עבר אלא שבידו לפטר עצמו ממלקות ע"י קיום העשה וא"כ בשעת העברת הלאו וודאי לא אסיק אדעתא לקיימם העשה דאם רצה לשלח האם תיכף ומיד כשב"ד יצוו עלי' הלא יודע כי עידי ההתראה יודיעו ומה בצע בקחתו וכן באונס נמצא דהיינו בטלו וקיימו אמנם כ"ז לד' רש"י דקיימו היינו מיד כשיזהירוהו ב"ד אבל לד' רמב"ם דקיימו היינו כל ימיו יש לו זמן לקיים א"כ ליתא לדברינו דמ"מ אמרי' בשעה שלקח האם הי' בדעתו לקיימה אצלו עד זמן שתגדול ואח"כ ישלחנה ובין כך וכך תלד לו ביצי' וכיו"ב באונס ומ"מ רש"י לטעמי' שפיר חילק ואמנם ד' תוס' דלפי' זה ק' א"כ למה לר' יודא בהכה זה וחזר והכה זה פטור הרי וודאי עבר על מכה אבי' אע"כ משום דעידי התראה אין מבורר להם וה"נ כאן מ"מ דלמא כשיזהירוהו ב"ד יקיים העשה ואמנם נ' דרש"י יישב זה לקמן בדר"י שפי' בבב"א בהתראה א' בזה אח"ז בב' התראות כוונתו דהתם כשהתר' בו בראשון הוא סבר ההוא לאו אבוה הוא וכשהתרו בו בשני הוא אומר הרי עדי' הראשונים אמרו דההוא אבוה הוה ומשו"ה הוא דפוטר ר"י דבכל פעם אנו אומרי' שלא התיר עצמו לעונש אמנם בחולין בפ' או"ב פי' רש"י בב"א שנטל מקל והכה שני' בב"א וכך הי' ד' תוס' בשמעתין וא"כ ש"מ דלא תלי' מלתא באם התיר עצמו וודאי לעונש ומנה דפי' רש"י בחולין כן היינו דלשטתי' אזל שפי' שם בפ' שילוח הקן קיימו היינו תוכ"ד וכה"ג וודאי הוה התראת וודאי דמה דלא לקו אם חזר וקיים תוכ"ד משום דתוכ"ד כדבור דמי והו"ל כלא עבר כלל ומ"מ מבוארי' ד' רש"י ותוס' דלא ניחא להו בכ"ז מטעם שכ' בררו להם דרך אחר: והנה כ' תוס' דהא דמ"מ קאמר ר"י תני בטלו אף דגם מאן דס"ל התראת ס' שמה התראה מצי סבר קיימו ולא קיימו ונהי דר"י ס"ל שמה התראה מ"מ ע"כ מודה דמאן דאי' לי לא שמי' התראה ס"ל קיימו ולא קיימו ולמה לי' לאשוויי' פלוגתא וע"ז כ' תוס' דבטלו ולא בטלו מסתבר טפי ודבר זה צריך ביאור דאפכא מסתברא וכמ"ש דקיימו מצי כ"ע סברי ובטלו לא מצי סבר כ"א מאן דאי' לי' התראת ס' שמה התראה ונ' כוונת תוס' דמדס"ל לר"י דלהכי לא לקו אלאו שניתק לעשה משום דאמר רחמנא לא לילקי אלאו לחודי' עד דעבר גם אעשה ומעתה חיוב המלקות בא בעידן ביטול העשה ובשלמא אי ביטול העשה היינו ע"י מעשה שפיר חייבי' רחמנא מלקות משא"כ אי נימא קיימו ולא קיימו א"כ עיקר החיוב על לא עשה מעשה ומאחר דס"ל לר"י לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו לטעמי' מסתבר טפי בטלו ולא בטלו דהו"ל עוקר העשה בידים: אמנם כ"ז לד' רש"י ותוס' אבל לשטת הראשונים דשקלא וטריא קאי אמאי דאמרי' דלנתוקי לאו הוא דאתא ואהא אמרי' היניחא אי אמרי' קיימו ולא קיימו שייך למימר קיום העשה לנתוקי לאו אתא משא"כ אי אמרי' בטלו ולא בטלו א"כ העשה לחודא קאי וא"כ ר"י דס"ל לאו שקדמו