ליקוטי חבר בן חיים ג צא

הש"ס הדרשא מ"מ הוא דדרשי' ונ' ד' רש"י דאי מ"מ דרשי' פשיטא דלא קאי כ"א אמאכיל בידים א"וו המק' לית לי' הא דאביי ואביי למסקנא קאמר למלתי' דמאכיל בידים הוא דאסור וי"ל מ"מ דרשי' אלא מ"מ ק' כיון דאצטריך קרא לענין מאכיל אטו מ' מצי קרא למכתב וצ"ל דאביי באמת ס"ל דשרצי' קרא יתירא הוא דמטומאה שפיר ילפי' ודם וכמו"ש המזרחי וקרא ללוקה חמש: ועד"ז הי' מיושב דהרמב"ם לא הביא אכל נמלה לוקה חמש והיינו משום דש"ס דידן פליג אדאביי אא"כ ארבע מיהא ללקי אבל באמת כבר ביאר הרמב"ם פי' בד' אביי הביאו החינוך פ' שמיני שם וצ"ל דמאכיל בידים ממ' אתי' לה וא"ש הא דלא מייתי הרמב"ם דבשרצים ודם לוקה המאכיל בידים והיינו משום דעיקר קרא ללוקה חמש אצטריך ואמ' יתירא לא מולקי אלא התינח בשרצי' בדם אכתי אמאי לא לקי דהתם וודאי קרא יתירא הוא דלאו למלקות אתי' כ"א לכרת אף דלר"י במכות דס"ל חייבי כריתות שלוקי בפטרו מכריתתן הי' אפשר לומר דגלי קרא דאם לקו שמונים הוא דנפטר מכרת ומאכיל אסור מכל נפש ילפי' מ"מ הרמב"ם הרי לא פסק כר"י והדרא קו' לדוכתא וכ' דק' לי' להרמב"ם הא דקאמר אביי מהאי קרא דלוקה חמש ומאכיל ממ' ילפי' ולא לקי למה לא נימא טפי דקרא למלקות על מאכיל אתא א"וו פשיטא לי' לאביי דמלקא לא אלקי' למאכיל לקטן וממילא סגי במ' בעלמא וקרא ללוקה ה' א"כ ע"כ בדם ג"כ לא לקי וע' לפנינו: אמור ואמרת נ' דנהי דמתרץ הש"ס קרא דלא תאכלום הדר מק' מדם דהוה ס"ד דלא תאכלום דרשי' לא תאכילום אבל בדם דכ' לא תאכל ומ' דמצווה להפריש ודחה הש"ס אמכם ל' אמור ואמרת מ' דאמרת בעלמא אצטריך קרא ומ"מ דחה הש"ס דקרא יתירא בעלמא דרשי': ואמנם הטור מ' לי' דוודאי קו' המק' עומדת במקומה והש"ס הו"מ לשנויי כדלקמן שאני כהני' דריבה בהן מצות יתירות ונפקא לי' להטור הא מלתא משום דק' ל' או קו המזרחי או קו' הרש"א לילף מטומאה ודם או טומאה ושרצים א"וו מטומאה ליכא למילף דאמור ואמרת א' להזהיר גדולים על הקטני' דהיינו להפריש ושרצי' ודם וכל האי' שבתורה להאכיל דווקא ולפי תי' המתרץ יישב הש"ס לקמן דאצטריך טומאה אבל לפי האמת אינו כן וא"ש דלא הביא הטור גם בדם ושרצי' דמצווין להפריש לפי תי' הב"י ולמ"ש לעיל אבל למ"ש כאן א"ש: תוס' ד"ה במשהו ונ' ד' רש"י דס"ד דקרא אח שרצים קאי דבאמת איסורן כטומאתן בכעדשה ע' מעילה שם אלא דלתוס' לא מ' להו מדילפי' מהאי קרא נמלה לוקה חמש ע"כ אכל שרצי' קאי: וצריכא ע' רש"א ונ' דאי מלקי' אמאכיל בידים לק"מ דאמה הצד וודאי לא מלקי' ובשלמא בכהני' דכ' אמור ואמרת ועכ"פ ליכא פריך הש"ס ל"ל אבל אדם ושרצ' ליכא למיפרך דאצטריך למלקות בשרצי' עצמן ובדם עצמן: אלא דמאחר דהרמב"ם לא הביא דמאכי' לקו צריך ליישב קו' מזרחי וקו' רש"א: ואמנם ע"ד שיישבנו ד' הטור למעלה גם קו' המזרחי ורש"א מיושב לד' הרמב"ם דנהי דהשתא דכ' דם ושרצי' ובכל זאת קים לי' לר"פ דקיי"ל כוותי' דדווקא להאכיל בידים אסור אמרי' דגם גבי טומאה קרא להאכיל דהיינו לטמא בידים מיירי אף דל' אמור ואמרת ל"מ כן משא"כ אי לא כ' כ"א דם וטומאה או שרצי' וטומאה הייתי אומר דם להאכיל ולא ילפי' מני' וטומאה להפריש ולא ילפי' משום דשאני כהני' ומה הצד עכ"פ ליכא והש"ס לא בא כ"א לגלות לן דשאני כהני' וממילא אין להק' מידי: ודלא ק' לי' להמזרחי קו' רש"א י"ל ע"ד שכ' למעלה ליישב ד' רש"י דיש לטעות ולומר דקרא אח' שרבי' דמטמאין קאי ואי לא כ' קרא כ"א שרצי' וטומאה הייתי אומר דבשרצים המטמאין כ' קרא ומשום טומאה הוא דהקפידה תורה: משום אי' דידה י"ל המק' דייק ל' מה יעשה דמ' דמשום דידי' הוא ומשני הש"ס לא משום דידה אבל בקו' שניי' ק' מאי ס"ד להק' כאן דאיכא אי' דידי' וצריך לדחוק דהש"ס לא קאמר כ"א תיתב גבי' ותיאסר עליו וכ"ת כיון שהוא יפריש ממנה אף היא תפקיר עצמה לאחרי' מאי הוא הרי קטן אוכל נבילת הוא ומשני אי אמרת תיתב גבי' לא אתא למינסב אחריתא ואיכ' אי' דידי' ע"ד שאמרו בעשר שני' ולא ילדה: יבמות קי"ג ואילו חרשת לא אכלה כ רש"י דבתרומה דרבנן הוא דקטנה אוכלת כדאמרי' בהאשה רבה ויל"ד לפימ"ש תוס' שם בהאשה רבה דדווקא למ"ד קטן ב"ד מצווין להפריש משני הש"ס בתרומה דרבנן אבל למ"ד אין מצווין אפי' בדאוריי' מיירי וא"כ סוגיין דקאי למ"ד אין מצווין מנ"ל לרש"י לפ' דבתרומה דרבנן אמנם הרשב"א כ' שם דל' אוכלת בגינו מ' שרשאי להאכילה כוונתו דאי משום קטן או"נ מאי בגינו שייך דהא אין ב"ד מצווין להפריש אפי' לא נשאת לו אע"כ דר"ל להאכיל והנה אי ר"י בן גודגדא ג"כ מטעם אין ב"ד מצווין אתי עלה למה לי' להעיד דקטנה שנשאת אפי' לא נשאת נמי א"וו דלהאכיל העיד ושפיר כ' רש"י: וכ"ת א"כ אמאי לא מק' הש"ס לעיל פ' האשה רבה ממתני' דגיטין ומק' מבריי' וי"ל דמייתי הך בריי' משום אינך קושיות דמק' שם: תוס' ד"ה ואילו חרשת סמכו אמ"ש לקמן דאדרבא הואיל וקטנה באה לכלל גדלות עדיפא ג"כ מחרשת ולכך תי' דאין א' מהם כשמע מאידך וקו' הש"ס הי' דלתני תרוויי': ונ' דרש"י יישב שפיר קו' תוס' שכ' דשביק חרשת דעסיק בי' כוונתו דהו"מ למתני קטנה ברישא והדר הך דחרשת יוצאה בגט ומדהתחיל בחרשת ושבקה ש"מ דחרשת לא אכלה: ויל"ד בד' תוס' שכ' דקטנה אתי' לכלל נישואין ולמה לא כ' לכלל גדלות ונ' כוונתם דנישואי חרשת שלא ינהגו בה הפקר והתירו גם לכהן לישא אותה ולהאכילה בתרומה דרבנן אבל קטנה למה לן להקל עלי' בעודה קטנה הרי תבוא לכלל נישואין: ויל"ד לד' הרשב"א דמותר להאכיל לקטן אי' דרבנן בידי' היאיך אפשר לומר דחרשת לא אכלה הרי אם גם לא נשאת לכהן מותר להאכילה תרומה דרבנן וכ' דלד' הרשב"א קו' הש"ס הי' עד"ז הרי להא דקטנה מצי' אכלה לא אצטריך למתני' דהרי מאכילין לקטן אי' דרבנן בידים וע"כ לדיוקא אתא דווקא קטנה אבל לא חרשת ואמאי הרי מותר להאכיל ומשני שמא יאכיל חרש בחרשת ומק' ליכול דבין בדידי' בין