ליקוטי חבר בן חיים ג צ

ויל"ד דמאי מייתי הש"ס ראיה מהך בריי' דלמא הך בריית' לאו לא זו אף זו תני כ"א ה"פ היכא דאיכא ספיקא דאוריית' או וודאי דרבנן הוא דאין מצווין להפרישו דהיינו בהולך לבית ע"ה דשם יש חשש שמאכיל אותו טבל דאוריי' מ"מ אין חוששין ובמצא בידו פירות דפירות לא הוה כ"א דרבכן שוב אין זקוק לו וכן באידך בריית' פירות אין זקוק לו דלמא לא הוכשרו ולביתו מותר לילך אף דיש לחוש שהאכילו פת דוודאי הוכשרו מ"מ מס' לא חיישי וכ' דהש"ס מדייק רגי' לילך ולא נקט לבית ע"ה כ"א לאבי אמו דבידי אבי אמו מאכילו כשבא שמה ומה"ט רגיל לילך אצלו מ"מ לא חי שי' וע"כ הטעם משום דאין מצווין להפרישו: תוס' ד"ה בדמאי הקילו יש לתרץ קו' תוס' ע"ד אחר דהנה ד' הרמב"ם דהאב מחויב עכ"פ להפריש מטעם חינוך ואפי' קטן כ"ש ונ' דנפקא לי' מהך בריי' שהבאנו לעיל דיודע להתעטף אביו לוקח לו טלית וכיו"ב ופשיטא ליה להרמב"ם דבריי' נקט כל הני משום דבכ"ת ל"ש חינוך דלא מסתבר כלל כ"א אדרבא הכי יש להם זמן ול"ת אין לה זמן אמנם כ"ז בדאוריי' אבל בדרבנן לא וכמ"ש לעיל כד' רמ"א שמ"ג דהכי רהטא פשטא דשמעתין וכמ"ש לעיל ואמנם כ"ז אי אין ב"ד מצווין אפי' בדאוריי' האב אינו מצווה בדרבנן משא"כ אי בדאוריי' ב"ד מצווין ומסתברא דאב אפי' בדרבנן מצווה ומעתה מאחר דר"י דחה דלמא לעולם ב"ד מצווין להפריש ל"מ לשנויי דמאי דרבנן דאי ב"ד מצווין בדאוריי' האב גם בדרבנן מצווה והוצרך לומר בדמאי הקילו: אמנם כ"ז ר"י לטעמי' דמס לי' וכ"כ לעיל דספיקא דר"י אי הני תלתא קראי דלקמן מיירי בב"ד מצוין או במאכיל בידים ועכ"פ אי ב"ד מצוין היינו מדאוריי' ושפיר מסתבר דאב אף בדרבנן מצוה ואמנם הש"ס דחה לקמן לעולם מדאוריי' אין ב"ד מצווין אבל מדרבנן מצווין ודוקא בדאוריי' תקינו רבנן אבל הכא בתרומה דרבנן לא תיקנו: ועד"ז נבוא ליישב דקדוק עצום בשמעתין דקאמר אלא ר"י מאי אלא ר"י ס' מספקא לי' לחוד הול"ל ואלא מה שייך הכא אמנם באמת יש לתרץ קו' הש"ס ע"ד אחר דר"י ס"ל אין ב"ד מצוין אבל האב מצוה וכמ"ש הרמב"ם וא"כ שפיר התם דתנן אין שומעין לו דמ' דקאי אב"ד ג"כ הוצרך לומר בעושה ע"ד אביו וברי' דבן חבר דמיירי באב הוצרך לומר בדמאי הקילו ואמנם הוה סגי למימר שאני דמאי דרבנן ומדקא הקילו ש"מ בשאר דרבנן האב חייב בחינוך וא"כ ס"ל ב"ד מצווין וע"ז קאמר אלא כלומר יש תי' אחר אבל העיקר דר"י ס"ל דספיקא הוה: ומ"מ היוצא מדברינו הנ"ל דיש ליישב מה שהק' לעיל על הטו"ז דמפ' ד' הרמב"ם דגם בדרבנן האב מצ"ע חייב לחנך אלא דאין ממחין בידו והרי הא קמן דאפילו האב אין חייב לחנך בדרבנן אפי' למ"ד ב"ד מצווין להפריש ומכ"ש למ"ד אין מצווין ואמנם ממ"ש יש להבין דהכא מעשר פירות דרבנן ודמאי אפי' בס"ד ס' מיהת הוה וכן פירות תרומה ס' הוכשרו: ואמנם בענין מ"ש דלא נקט גם בסיפא פת וכיו"ב ונקט פירות יש לומר דנהי דבפירות אין זקוק לו דאם לא יטלם בע"כ ממנו לא יתרצה הקטן וכולי האי לצער הקטן לא אטרחוהו רבנן בדרבנן אבל בפת וכיו"ב אשר הקטן בקל מתרצה ליקח פת אחר באמת מהיות טוב אל תקרי רע יש על אביו ליטלו ולעשרו וכד' הטו"ז וא"ש ל' רש"י שכ' זקוק לו ליטלו הימנו כלומר דלולא שהי' צריך ליטלו הימנו באמת הי' זקוק לו: תוס' ד"ה ספוקי ע"ד שכ' למעלה י"ל דבלא"ה יל"ד בנדה שם דקאמר ריא"ש אי דרבנן דרבנן ומאי בעי בזה א"וו ס"ל א"נ אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו היינו ג"כ מדרבנן אבל קראי דלקמן מיירי במאכיל בידים ובדרבנן מס' לי' לר"י והשתא ה"ק אי דרבנן דרבנן כלומר ניחא לך משום דהפרה ג"כ דרבנן א"כ א"נ דאוריי' מדאוריי' מיהת אין מצווין להפרישו ובדרבנן מהני ההפרה שוב: יונק מן הנכרי' ד' הרשב"א דבלא סכנה אין שום איסור בדבר וצ"ל דהא גופא אשמעי' בריי' ודאמרי' אין חוששין ביונק שקץ ר"ל בנכרים אין כאן יונק שקץ ובבהמה טמאה אין חוששין או משום דאין מצוין להפריש או משום סכנה אמכם הביא ד' ר"ח דאסור ואתי האי אין חוששין בשוה אנכרים ואבהמה טמאה וד' הרשב"א דגם לר"ח אינו אסור רק מדרבנן ולולי דמסתפינא הייתי אומר דד' ר"ח כד' המרדכי שהביא רמ"א יו"ד סי' ס' דבהמה שנתפטמה בדברי' האי' בשרה אסור וע' ש"ך שם דלכאורה רק באי' הנאה דינא הכי אבל אי ר"ח כמרדכי ס"ל מבואר דאף באי' אכילה דינא הכי: ברישא לא פי' רש"י דחלב בהמה טמאה אסור מדאוריי' עד בסיפא גבי ולא יאכילנו כ' כוונת רש"י דלא תימא מדשבקא לחלב טמאה ולא חילק בה בין יונק למאכיל ש"מ דחלב טמאה רק דרבנן לא היא ליכא למ"ד דחלב טמאה לאו דאוריי' ע' בכורות: ודלא מפליג כ"כ הרשב"א במסקנא למ"ד ב"ד מצווין א"ש ולדידן צ"ל דהוה מצי לחלק וכ' דבאמת מ"מ יונק שמעי' דאסור להאכיל חלב טמאה בידים דאי מותר למה נניח תינוק בהדי טמאה להניק ולא נשקיהו החלב בפ"ע אלא ש"מ דזה אסור אלא דמ"מ ס"ד דמה"ט בחלב אסור משום דאפשר שיונק מעצמו ולמה נאכילנו בידי' אבל בנבילות וטריפות אשר על הרוב התינוק לא יאכל מעצמו אם לח יאכילוהו מותר אפי' להאכילו קמ"ל: ויל"ד לד' הרמב"ם דהאב אפי' לדידן מצוה להפרישו ואפי' לא הגיע לחינוך א"כ הכא אמאי סתים ותנא הרי רוב תנוקות יונקין בפני אביהן וצ"ל דבמקום צערא לא גזרו רבנן על חינוך: קטן כמי ליבעי אומדנא יל"ד מנ"ל להש"ס דהא דב"ד מצווין להפרישו הוה דאורייתא ושפיר מק' ליבעי אומדנא דלמא מדרבנן הוא דמצווין ובדרבנן אומדנא ל"ל וכ' דתוס' בפ' כל כתבי כ' דהאי גדול לאו דוקא כ"א קטן שאינו מסוכן אצל חלב וק' אמאי גדול כזה בעי אומדנא הרי חינוך דרבנן וע"כ משום דב"ד מצווין להפרישו א"כ ע"כ מצווין להפרישו דאוריית' וקטן נמי ליבעי וכ"ת תוס' כ"כ לדידן דקיי"ל אין ב"ד מצווין אבל למ"ד ב"ד מצווין יל"פ גדול דבריי' גדול ממש אמנם מאחר דבלא"ה ק' קו' הרשב"א אמאי לא מחלק בחלב גופא ומשני הש"ס סתם תינוק מסוכן אצל חלב וא"כ בחלב אין שייך חילוק וכמ"ש הרשב"א: לא תאכילם כ' דלא גרסי' לי' דא"ה הרי מבואר תי' הש"ס: ופרש"י קרא יתירא דריש וק' הרי אצטריך לדאביי במס' מכות ופסחים אכל נמלה לוקה חמש וכ"ת א"כ מאי מק'