ליקוטי חבר בן חיים ג פט

דר"ש הוא השתא במ"ע חייב לחנכו בל"ת לא כ"ש א"וו דבשאר אי' כ"ע מצווין להפרישו אבל במ"ע דאיכא חסרון ממון אביו הוא דמצווה ולא אחר: ועד"ז יש ליישב ד' הרא"ש ריפ"ק דשבת שכ' בפשיטות דקטן או"נ ב"ד מצווין להפרישו כאילו הלכ' פסוקה היא דקי"ל הכי אמנם כוונתו על קטן שהגיע לחינוך דמבואר מהנך שהבאנו כאן וא"כ אטו גדול גרע מקטן שהגיע לחינוך אמנם הרשב"א בשמעתין הק' ע"ד תוס' מסוגי' דנדה דאמרי' לא צריכא למוזהרין עליו ר"ל במופלא סמוך לאיש ומק' ש"מ ב"ד מצווין והא לד' תוס' במופלא כ"ע מודו דמצווין להפרישו ונ' דתוס' כבר יישבו זה דמתחלה הציעו דסוגי' מיירי באי' דאוריי' וע"ז כ' דבלא הגיע לחינוך מיירי רצו להקדים בזה דבאי' דאוריית' הוא דשייך חינוך אבל לא בדרבנן והתם בנדה הרי כדמשני הכי ס"ל דמופלא דרבנן וכ"ת בלא"ה קו' הש"ס תמוה דהרי בדרבנן גם מצווין להפרישו אין כאן כדמוכחא שמעתין י"ל כיון דמופלא עכ"פ אקרא מסמכי' לי' הו"ל לענין זה כעין דאוריית' משא"כ לענין חינוך דהו"ל תרתי דרבנן חינוך דרבנן ומופלא דרבנן כולי האי לא אמרי' ועי' לקמן: ומ"ש תוס' עוד וכל הנהו דיבמות הו"מ לאוקמי בהגיע לחינוך אין לומר דכוונתם אחרש דמתני' דמק' לקמן דאטו חרש בר חינוך הוא אמת כי ד' הרשב"א שהביא עוד ראי' נגד ד' תוס' ממאי דמק' הש"ס לעיל בסוגי' דר"י בן גודגדא או"נ מ' דאפי' בחרש שייך חינוך דהרי קו' הש"ס לאו אקטנה קאי כ"א אחרש וחרשת מ' דגם בחרש ס"ל לרשב"א דשייך לחינוך מ"מ דבריו תמוהי' היכן מצינו בחרש חינוך וצ"ע אבל כוונת תוס' אהנך קו' מקראי דשרצי ודם וכו' דהו"מ לאוקמי שהגיע לחינוך וכ"ת הכי חיכוך דאוריי' דנוקמי קרא להכי לא היא מקמי דנוקמי קרא בב"ד מצויין ואפי' לא הגיע לחינוך מוטב יותר לאוקמי בהגיע לחינוך ונימא דחינוך דאוריי' וז"ש דמשני שפיר טפי דמסתבר יותר לאוקמי קרא במאכיל בידי' מלמימר דחינוך דאוריי' ובמ"ש נתיישבו ג"כ ד' הרמב"ם שכ' דאב בכ"ג אפילו קטן ביותר מצווה להפריש והק' הרשב"א ג"כ מסוגי' דנדה הנ"ל ובמ"ש ליישב ד' תוס' גם ד' הרמב"ם מיושבים דבדרבנן גם הרמב"ם ס"ל דאפי' האב אינו מצווה להפריש וכד' הרמ"א סי' שמ"ג ומיושב קו' הטו"ז על הרמ"א שם דלמא באב עצמו גם הרמב"ם מודה דא"כ ק' על הרמב"ם קו' הרשב"א מנדה: אלא שהרשב"א הק' עוד מסוגי' דבן חבר דמיירי באביו וא"כ מבואר דאפי' האב פטור וכ' דהא מלתא תלי' במ"ש לעיל דאי קראי דשרצים ודם אין מלמדין וכמו"ש בד' ר"פ א"כ אין לנו בשאר אי' שום סברא אחרי שהתורה לא אסרתן לקטן שיהי' האב מצווה להפריש אבל אי קראי דשרצים ודם מלמדין אלא דקראי במאכיל בידים מיירי הרי הקפידה תורה שלא להאכיל לקטן אי' א"כ האב עכ"פ מצווה לחנכו נמצא דהש"ס דשמעתין קאי לר"פ ושפיר מ' לי' דאפי' אב אין מצווה לחנך אבל אנן לדידן ס"ל דקראי צריכי שפיר ונהי דקיי"ל כר"פ מ"מ מאכיל בידים אסור בכל האי' מדאוריי' ושפיר כ' הרמב"ם דהאב מצווה להפרישו והנך בריי' באמת כדמשני בדמאי תרומה דרבנן: בעושה ע"ד אביו כ' רש"י שצופה באביו וכ' ב"י סי' של"ד דהרי"ף והרא"ש היו מפרשים דכל קטן המכבה דליקה עושה ע"ד אביו וכן צ"ל דהוא ד' הטור דבסי' שמ"ג כ' דקטן או"נ אין ב"ד מצווין להפרישו ובסי' של"ד כ' סתם קנון שבא לכבות אין שומעין לו אע"כ דהוה מפ' ג"כ עד"ז והתימא על הב"י שפלפל אי אי לפי' זה או נימא דהרי"ף והרא"ש פסקו דב"ד מצווין להפריש ומה יענה ע"ד הטור דסתם גם כן כאן של"ד ופסק שמ"ג דאין מצווין להפרישו ומוכרח לכאורה כתי ב"י: אמנם הרמב"ם כ' פי' דווקא בעושה לדעת אביו אבל בעושה לדעת עצמו אין מצווין להפרישו מבואר מדבריו שפי' ד' הרי"ף ג"כ ע"ד שפי' הב"י דכל קטן עושה לד' אביו וכ' לאפוקי מפי' זה והביאו לזה מפני שהוא כ' פכ"ד דבאי' דרבנן אין ב"ד ממחין ביד האב אם אינו מפרישו וכ' לעיל דעתו דהאב גופא ג"כ אינו מחויב להפריש מבן חבר דאי מוקי לה בדרבנן אפי' האב אינו מחוייב להפריש וכמו שבארנו לעיל ומעתה בשלמא אם פי' עושה ע"ד אביו לפי שרואה שנח לאביו וכה"ג י"ל דהוה דאוריי' וכ"מ מד' הרמב"ן בחומש פ' יתרו ע"פ אתה ובנך אבל אם הקטן עושה ע"ד עצמו אלא דאנן אמדי' לי' שרוצה לעשות נ"ר לאביו דאוריי' מיהת ל"ש דקרא אתה ובנך קאמר כלומר שהאב גורם בדבר ואמאי ב"ד מצווין להפרישו וכ"ת אאביו קאמר מאביו לא הוה מק' מעיקרא מידי דהרי כ"כ הרמב"ם דאביו בכל אי' דאוריי' מצווה להפריש א"וו ול' אין שומעין לו מק' הש"ס דמ' דאב"ד קאי ואהא לא מתרץ מידי וזה שהאריך הרמב"ם לבאר: ולכאורה ל' בעושה ע"ד אביו מ' ג"כ כרש"י ורמב"ם דלפי הב"י הול"ל מפני שעושה אמנם גם מד' רש"י בשבת ע' דמפ' ע"ד הב"י ויישוב לקו' זו שכ"כ שם בקטן היודע להבחין וא"כ שפיר קאי ל' בעושה כלומר ראוי לומר עליו שעוש' ע"ד אביו: אא"כ יק' שוב למה לא הביאו הרי"ף והרא"ש והטור תי' הש"ס וכ' דוודאי בדליקה קטן הבא לכבות מוכח שיש בו דעת להבחין שזה נוח לאביו אמנם הש"ס לא רצה לאוקמי' מתני' בדליקה משום דא"כ לר"ש הו"ל משא"צ לגופה ולא אסור אלא מדרבנן אלא ש"מ דבפרעון מיירי ושפיר איצטריך לומר בעושה אבל הרי"ף והרא"ש כ' עלה דמתני' ובדליקה התירו וכו' ושמעי' דמתני' בדליקה ולא אצטריכו שוב לפי' בעושה ע"ד אביו וכד' הב"י וכמו שביארנו לעיל: ואמנם מה דהדר רש"י ביבמות מפי' בשבת כ' דק' לי' הרי תינוק שאומרי' לו הבא מפתח כבר יש בו דעת ואעפי"כ תניא מניחו תולש וזורק ואף דמשכחת שעושה לד כ"ר לאביו אע"כ דפי' עושה ע"ד אביו כמו שפי' רש"י כאן: רש"י ד"ה שאינן מתוקנין אינן מעושרין יל"ד פשיטא ונר' דבאמת יל"ד אמאי לא נקט תכא פירות כמו בסיפא וי"ל דפירות אין רבותא כ"כ דחוץ זתים וענבים אין פירות חייבין במעשר מדאוריי' ולכך נקט דברי' שאינם מתוקנים ר"ל דיכול להאכילו פת וכיו"ב שדרך להאכיל לתינוק וחייב במעשר מדאוריי' ואמנם כן י"ל דבאמת נקט הכי משום פת אבל ר"ל דבפת יש חשש חלה ג"כ ולזה כ' רש"י דלא היא אין ע"ה חשוד על חלה כ"א רק לענין מעשר אנו דנין: כ' רש"י עוד אינו זקוק לו לטלו הימנו כוונת רש"י דאף דהש"ס לא קאמר כ"א הא וודאי בעי עשורי מ"מ כיון דאין שליחות לקטן לא מצי לעשורי עלי' אא"כ נטלו ממנו רשות ומאחר דקטן לית לי' זכיי' מיהו זכו בי' כי מכוין לזכות ובתר הכי מעשר עלי' ז"נ כוונת רש"י ולפנינו אי"ה כבא עוד לענין זה: