ליקוטי חבר בן חיים ג פו

מהימנא לי' שתנשא אשתו ומצינו כיו"ב בעדות אשה לענין אחי' שאין יורדין לנחלה על פיה: מאן איכא בי' חיואי נ' מד' רש"י דעיקר הרבותא אף דא' מדבריו שבא להעיד מ"מ כה"ג עדן מקרי מסל"ת ושוב מייתי דפרשא זריזא אף דלא הזכיר בפי' שם האיש ואמנם ד' הרמב"ם דהא דקאמר מאן איכא בי חיואי ל' שאלה קאמר וקמ"ל הש"ס דבעי' הקדמת דברי' ואמנם כ' ט' הרמב"ם דאל"כ כ' כאילו בא להעיד ואמנם כה"ג לא בעי' קברתיו ובקברתי' דלקמן ליכא הקדמת דברי' והטעם דהא דבעי' קברתי' היינו משום שלא הי' הקדמת דברי' ולענין מה סיפר אם לא לעדות אמנם אם אומר וקברתי' כגון דא בא לאשמועי' שגמל חסד עם יהודי ודי בזה ולהכי ל"צ כ"א חדא מתרתי ומעתה העיקר שיהא ניכר מדבריו שלא בא כ"א לסיפור דברי' וא"כ בטבע חסא שפיר לא בעי' קברתי' דהא גופא דמספר דמת מיתה משונה היה סיפור דברי' ולא צריך שום הקדמת דברי' זולת זה הא גופא בא ר"נ לאשמועי' דדי בזה אף דלא הי' שום סיפור דברי' זולת זה וז"ש אכלו כוורי לחסא כלומר די במה שאומר כי כוורי אכלו לחסא ולא מת מיתת כל הארץ וכ"ת הרי אמר ג"כ מאן איכא בי חסא לא היא בהך קמייתא דאמר תרי זימנא ש"מ לסיפור בעלמא אתא משא"כ כאן אדרבא מגרע גרע שאומר מאן איכא בי חסא אגיד לי' דטבע חסא ובכ"ז סגי משום דאמר טבע, והנה בהנך תלתא עובדי לקמן י"ל דלד' הרמב"ם דקולר ר"ל כבלי' וסתמא למיתה הי' כד"א דבאומדנא קאמר וכן בכרכום ליהוו כע"א במלחמ' דאמרי' בדדמי קאמר קמ"ל: רש"י במתני' ב' לשונות לחד גרסי' הפונדקי' ול"ב כפונדקי' הנ"מ דללי"ק מודה ר"ע דמסל"ת הכל נאמנת ואמנם עדיפא לי' גוי במסל"ת מאשה בתורת עדות וטעמא דבתורת עדות שייך טפי אתא לאחלופי ולאכשורינהו בשאר עדות משא"כ בלי"ב אפי' מסל"ת לא מהימן והכא משום סימנים הימנינהו לפונדקא: רש"י ד"ה כיון דאיכא כתובה למשקל דמס' כתובה נלמד לכאורה בא ליישב בזה טעמא דמאן דלא מדמה לה לדיני ממונות ולזה כ' רש"י דשקלא כתובה רק ממילא קאתי דמס' כתובה נלמד וא"כ די"נ קודם לדיני ממונות, ויע"ל דכ' רש"י כן דל"ת דפליגי אי כב"ה קודם חזרה דלא שקלא כתובה או לאחר חזרה לזה כ' רש"י דכיון דמשום ס' כתובה הדרי בהו ב"ה ע"כ ליכא למ"ד דס"ל כב"ה קודם חזרה, ויש לעיין למה הוצרך הך מ"ד למימר דמדמה לה לדי"נ הא בלא"ה ילפי' דבר שבערוה דבר דבר מממו' ובממון הוא דקבטלו דרישה וחקירה משום נעילת דלת משא"כ הכא הרי לא שייך נעילת דלת וא"כ מדינא צריך דרישה וחקירה וצ"ל דהכא כיון דבטלו לעיקר מלתא דהך גז"ש דהיינו דהימנו לע"א שוב אין מקום לומר דדרישה וחקירה תיבעי, ואמנם מה דיני נפשות שייך הכא הרי עכ"פ שוגגת ומוטעה היא וכ' דיוכל להיות שתתקדש לא' ובעלה עדן חי נמצא דלא תפסו בה קידושין ולאחר מיתת בעלה תזנה תחת השני ויוציאוה למיתה ע"י קידושי שני ומעולם לא הי' כאן קידושין מן הב': גיטין כ"ח ע"ב תוס' ד"ה וקתני ישיאו אשתו ע' רש"א יל"ד מ"ט לא הק' אש"ס גופא למה לא מוקי מתני' מקמי דליחתום פורסי שמנג ואפי' בב"ד של או"ה ונ' דהא ל"ק מקמי דליחתום פורסי שמנג לא שייך יוצא ליהרג ומכ"ש לפי' רש"י דהיינו פסק דין והאיך יוצא ליהרג בלא פסק דין ואמנם למ"ש תוס' ל"מ כאן יוצא ליהרג מקמי דליחתום פורסי שמנג והיינו תוס' לטעמ' דמפ' פורסי היינו גדול הדייני' ויוכל להיות שלא הי' במקום הוועד ועכ"פ שפיר מק' רש"א, ומ"מ לא כ' רש"א כ"א קצת ק' משום דבאמת כיון דעכ"פ לא מצינו לאוקמי מתני' לגמרי בב"ד של או"ה כמו ב"ד של ישראל דבב"ד ישראל אין חילוק שוב לא מסתבר כלל לאוקמי מתני' בב"ד של או"ה, וכ' עוד רש"א על קו' ב' דמתני' וודאי מיירי בעידי ישראל כוונתו דבבריי' בהדי' קתני שמע מקומנטריסי' של נכרי' משא"כ מתני' סתמא תנן ל"ש עידי ישראל ל"ש עידי נכרי', א"נ אס"ד מתני' בעידי נכרי' אפי' חומרי מתי' אין נותנין עליו ביוצא לדין: רש"י ד"ה דשייכא בגווה סו"ד שהורגו בדין כוונתו ליישב בהך דיבמות שסיפר הגוי שהרג לא' על שלא בישל לו בשבת ודייק התם מי מהימנינן לי' לימא דהוה מלתא דשייכא בגוי' אלא ש"מ דווקא כה"ג שייך למימר דשייכא בגווה דהוא לו לתפארת שהרגו בדין משא"כ התם: ב"ק קי"ד ע"ב כגון שהי' בעלי' מרדפין אחריו ומסי' לפי תומן הא דאצטריך למסל"ת ג"כ בעלי' מרדפים דאס"ד משום מסל"ת לחוד נאמנו' א"כ אמאי לא נקט תנא גם נכרי אלא ש"מ מסל"ת לחוד הכא לא מהימן ודווקא משום שיש רגלים לדבר דקושטא אמרו וא"כ לנכרי לא מהימני' אא"כ ק' מאי מק' הש"ס ולא הא איכא נחיל הרי התם באמת מסל"ת לחוד לא מהימן ונ' דהש"ס מדייק מקו' דרב אשי דלא קאמר נאמן כ"א כשר וא"כ באמת גם בנחיל כשר אי איכא בעליה מרדפן: גמ' קנין דרבנן ויל"ד בשלמא לפי' השיטה מקובצת דקנין דרבנן לגבי בעל החצר שפיר משא"כ לרש"י דמפ' קנין דרבנן לגבי בעלים א"כ אדרבא בעל החצר קנה מדינא ולמה ליהני מסיל"ת משו"ה וצ"ל דכיון דכל קנין הבעלי' משום הפקר ב"ד הפקר גם בהא הקילו ודוחק. אבל באמת נ' דרש"י רק לעיל הוכרח לפ' כן משום דקאמר הש"ס דס"ד דהואיל לקנין דרבנן מייאש ש"מ דאבעלי' קאי אבל כאן מודה רש"י דאבעל החצר קאי וכמ"ש השי"מ: והנה הרמב"ן הובא ברא"ש פ' אלו מגלחין מפ' ע"כ טעמא דרב אשי דקאמר אין מסל"ת נאמן כ"א לעדות אשה דעדות אשה ה"ט משום דעבידא לאגלויי וא"כ ה"ה אבילות עבידא לאגלויי אמנם זה ד' הרמב"ן ולדבריו היכא דל"ד לעדות אשה אפי' לחומרא לא מהימן אמנם ד' הראב"י ע"כ מדהביא ראיה מפירות של ערלה דיבמות ש"מ דס"ל דלחומרא בכ"ג מסל"ת מהימן ויל"ד בד' ראב"י הרי גם מרשב"ג הי' יכול להביא ראי' דע"כ פליג רשב"ג אלא משום דשייך להשביח מקחו משא"כ היכא דל"ש הרי כר' ס"ל ותו אטו לא אסיק אדעתא דראב"י דהתם טעמא דר' משום דבידו ונ' דמשו"ה באמת לא אייתי ראיה מרשב"ג דלמא דוקא היכא דבידו בעי' להשביח מקחו אבל שאר מסל"ת כלל וכלל לא מהימן אמכם לר' דס"ל לחומרא מהימנא לי' אף דבידו לא מעלה ולא מוריד דהרי להשביח מקחו מגרע גרע הא דבידו אלא ש"מ דמשום מסל"ת מהימן לר' והכה ד' מהר"ם מרוט"ב כהרמב"ן דדווקא במילתא דעבידא לאגלויי מהימנא לי' וזה דווקא באבילות וכמו שביאר שם ויל"ד עליו מאי ראיה מייתי מהא דהודו בי"ה לבי"ש אדרבא הרי לא הודו ב"ה כ"א משום דמס' כתובה נלמוד וזה ל"ש באבילות ותו הרי בעדות