ליקוטי חבר בן חיים ג יט

וכל ששהה מ' יום בלא ייסורין בידוע שקובל עולמו ולכוונה זאת אחז"ל פ"ק דברכות נאמר ברית במלח ונאמר ברית בהיסורין מה ברית האמור במלח מלח ממתקת הבשר כך ברית האמור בייסורין ייסורין ממרקין עונותי' של אדם: מה שחייבה תוה"ק לנשבע על שקר להוסיף חומש לנגזל הענין ארז"ל סוף פ' איז"נ המלוה בלא שטר גורם קללה לעצמו כי אם חבירו הלוה יכפור בו ויחייבו הב"ד שבועה הלא הכל יאמינו ללוה ויאמרו התובע רמאי הוא וסבור היה כי הלוה למען יפטר מהשבועה יתפשר עמו ויוציא ממנו ממון בחמס וזה גורם קללה לעצמו נמצא דע"י שנשבע זה בייש את התובע בושת מרובה לכך אמרה תורה שיתן לו חומש דמי גזילתו בעד בשתו: הערה בד' רמב"ן פ' ויקרא ד"ה ונרצה לו אבל בשוגג וכו' ועדן צ"ע הרי חייבי מיתות ב"ד חמור' מחייבי כריתות ודלמא עליו להביא עולה וע' תוס' יומא ל"ו ע"א ד"ה על עשה יש ללמוד מדבריהם קצת יישוב על קו' הרמב"ן: במ' רבה פ' זו מתנא דבי אלי' תלמיד א' שאל את אלי' ז"ל למה בבקר נאמר וקרבו וכרעיו ובצאן הקרב והכרעים והשיב לו לפי שהצאן עושה דרך הלוכו בקרב וכרעים שו"ע לא רצה הש"י לגנותו ולכתוב עליו וקרבו וכרעי' והמשכיל יבין מה ענין השו"ע ואתה דע לך: דרוש לפ' ויקרא שבת שלפני שבת ע"פ תרל"ו בתנחומא פ' זו ילמדנו רבינו העובר לפני התיבה וטעה ולא הזכיר ברכת המינין מנין שמחזירין אותו כך שנו רבותינו העובר לפני התיבה וטעה בכל ברכות כולן אין מחזירין אותו טעה בברכת העינין מחזירין אותו ואומר בעל כרחו ומפני מה מחזירין אותו חיישי' שמא מין הוא שאם יהא בו צד מינות קלל עצמו ועונין הקהל אמן, ויל"ד מה ענין מאמר זה לפרשת ויקרא ד' רז"ל אדם כי יקריב מכם ולא כלכם להוציא את המומר לע"א ולחלל שבתות בפרהסיא שאין מקבלין מהם קרבנו' מכם בכם חלקתי ולא באומות דאף שעובדין ע"א ואינן משמרי' שבת מקבלין מהם קרבנות וצריך ביאור, הנה כל הקרבנו' בכלל נחלקו לג' מינים עולה כולה כליל חטאת ואשם אימורי' למזבח ובשר לכהני' ושלמי' אימורי' למזבח וחזה ושוק לכהני' ובשר לבעליו, הענין תכלית הטובות אשר יתן הש"י לאדם בעוה"ז ה"ה להחיות נפשות ביתו ונפשו למען יעבוד ה' משך ימי חייו ולתמוך ידי עובדי ה' המצפים לשלחנו ואמנם כ"ז שלא ישבע האדם בטוב שיתן לו ה' איננו מוכשר לחוכן גם לאחרים אחרי כי עינו לא תשבע עושר וזה ענין מ' קהלת הנה אשר ראיתי אני טוב אשר יפה לאכול ולשתות ולראות טובה בכל עמלו וגו' ואמר גם כל האדם אשר נתן לו האלקי' עושר ונכסי' והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו ולשמוח בעמלו זה מתת אלקי' היא ביאר החכם בזה כי האדם לנפשו לא יגמול טובה ועינו רעה באשר חננו ה' לא יצלח להעניק לאחרים די מחסורם והטעם בזה פשוט אמרה תורה ואהבת לרעך כמוך וד' רז"ל ולא יותר ממך וככה רק השכל השלם האנושי ונמצא כי מי אשר יחוס על נפשו ויפקח בכל עת לחיות חיים ראויי' לאדם איש ואיש כפי מזגו וערכו יחמול כמו כן על אחיו ומיודעי' בראותו אתם מחסור וריש אבל מי שגם על עצמו לא יחוס היאך יחוס על אחרי' הלא יאמר לעני דייך בלחם צר ומים לחץ דהרי גם אנוכי בברכת ה' עלי אחיה חיי צער ולזה הקדים שלמה בחכמתו חיי נפשו של אדם ואח"כ לראות טובה בכל עמלו ולשאת את חלקו וז"כ ענין מ' שה"ע בס' משלי גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי אמר כי רק מי שגומל נפשו יחס על חייו שיהיו כפי המצטרך לו הוא ראוי להיות איש חסד גם לאחרי' ואמנם ועוכר שארו שאינו חס על חייו הוא אכזרי גם על אחרים ואם נתבונן נמצא בבני אדם ג' פחיתיות מהם אשר עינם לא תשבע עושר ועלי' אמר קהלת גם כל ימיו בחשך ר"ל בפניו זעומות יאכל וכעס הרבה וגו' ואמנם כת זו רק מטוב ומטיב לאחרי' ימנעו אבל אינם עלולי' כמו כן לגזול לאחרי' או לאכול איסורי' והכת השניי' אשר אך למלאות בטנם אשר לעולם לא ישבע ירדופו וכל טובם לא ימלא ספקם עד למדי והיאיך יעניקו לאחרי' משלהם ואמנם למלאת תאותם הכל ישווה בעיני' בין קחת ממון ע"ד האסור עפ"י דת בין לשבוע מאשר אסרה תוה"ק והכת השלישי' אשר באמת ישבעו מטובם ולא יעכרו שארם וגם לאחרי' יעניקו אבל כל מעשיו שלא לשם שמים כאכילת עצמו שהיא לתענוג לבד כן החסד שיעשו עם האחרי' מגמתם למען ישיגו כבוד בתוך קהלם ולרפאות הג' מחלות האלה הלכה התורה בעצת הרופאי' ע"ד שביאר הרמב"ם בשמונה פרקים כי החולה הנחלה מפאת מעטו במאכליו המחזיקין רפואתו להרבות מהם לפי שעה יותר מההרגל עד יבא למצב הבריאות ואשר נחלה מפאת רבוי מאכלי' רפואתו למעט במאכלי' הנצרכי' לאיש לחיותו וכן צוותה התורה לאיש הזה אשר ע"ע עכר שארו להביא שלמים לעשות שלום בין נפשו לגופו ולאכלם בשמחה כדכ' ואכלת ושמחת ולהרים מהם חזה ושוק למורי התורה ולהעלות האימור' על מזבח ה' לזבח תודה על הטוב אשר גמל עליו ואמנם אשר הפליג בתאות העולמיות ועי"ז בא לאכילת איסור או לבצוע ממון חבירו בשקר למנוע מאכילת בשר אשר איננה הכרחי מכל וכל ולאחר הקרבת האימורי' על מזבח ה' להאכיל כל הבשר למורי התורה חלף אשר ע"ע רק לגופו העניק יעניק לע"ע רק לנפשו ואמנם האיש אשר לא לנפשו הרע וגם לאחרי' היטיב אבל לא עלה שם ה' על רוחו צוה עליו הרופא כל למנוע משתיהן יחד ולהביא מהונו רק קרבן לה' כולה על מזבח ה' תעלה למען הרגיל נפשו שלא יזוז שם ה' משפתי' בכל מעשיו וכן ארז"ל אין עולה באה כ"א על הרהור הלב וזה ענין מ' הושע כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלקי' מעולות אמר אם צויתיך על זבח לזבוח שלמי' ולאכול בשמחה לא הי' כוונתי למען תמלא בטנך מבשר הזבח כ"א להעלותך ממחלת עוכר שארו ולא תהי' אכזרי ג"כ על אחרי' כ"א גומל נפשו ואיש חסד וז"ש כי חסד חפצתי ולא זבח כשם שאין הרופא המצוה לחולה לאכול יותר מהרגלו יבקש האכילה עצמה כ"א להביאו למזג השוה וכן בעולה שצויתך עליו אין תכליתו שריפת הבהמה על המזבח כ"א למען הודיעך בכל דרכיך דעהו ואם אח"ז תאכל ותשבע ותחונן אחרי' והי' דעת אלקי' נוכח פניך וזה ודעת אלוקי' מעולות ואחרי כי תכלית הקרבנות רפואת הנפש מהשלש מחלות שהצענו לא יאתה קרבן כ"א לאדם המאמין בסבה ראשונה אשר הש"י ברא עולמו ומאמין כמו כן כי הבורא הזה עדן מנהיג עולמו אבל מי שיחסר