ליקוטי חבר בן חיים ג קסו

דעכ"פ הך הנאה מאי' מטיא לי' וכד' רש"י בחולין וא"כ שפיר יש לחלק חליפין לא שייך אלא במחליף בשיווי אבל לא מחליף דינר בפרוטה או כד' רש"ל וס"ה בתו' נדרים דק' לי' לרש"י דמאחר דנוכל להצילו מאי' ע"י שיתן לה עוד פרוטה לשם קידושין ואמאי לא נימא הכי וע"ז כ' דמשום פרי' ורביה לא גזרו: נמצא כי ד' רש"א וד' רש"ל שניד' א"ח וכ"א לחד פי' בתוס': וכ' רש"י בחולין כ"כ דמצי למיעבד בהיתירא פורתא עביד ולדידן מיהא שרי וע' בתוס' דמפ' ד' רש"י דהכל דבור א' דההוא פורתא ר"ל שם אי' עכ"פ הפקיע מהחליפין אלא דאיהו עביד אי' משא"כ קודם שהחליף היה חמץ ואסור לכל העולם ועד"ז חלקו תוס' בענין צדיקי' אין הקב"ה מביא תקלה על ידן דתקלה לא מקרי כ"א באוכל איסור והביא לתוס' לפ' כן בד' רש"י דמ' להו דרש"י בס"ד כ"כ בחמץ דאוריי' לר"י ואמאי קרי לי' פורתא א"וו דלרש"י לא נחשב זה להיתר דרבנן נגד דאוריי' כ"א מה שהפקיע לגמרי שם אי' חמץ ולולי ד' תוס' הייתי אומר דרש"י בא ליישב במסקנא דמוקמי' לה כר"ש ומ' לרש"י דה"ט דסברוה דר"י היא דלר"י שייך שבק היתירא דדרבנן לגבי דאוריי' הו"ל כהיתר לגבי אי' משא"כ לר"ש ולזה כ' רש"י דגם לר"ש הו"ל היתירא פורתא מה"ט דלדידן מיהא שרי א"כ אין שם אי' על החליפין ואמנם לפי מה שהבינו תוס' ד' רש"י צריך הסבר מ"ט לא ניחא לרש"י לפ' כד' תוס' וכ' דמ' לתוס' דרש"י לטעמי' דס"ל ביטול חמץ היינו תשביתו ואי אכפת לעוברי עבירה בין אי' דאוריי' לדרבנן הו"ל לבטל ולא יהא שוב כ"א אי' דרבנן וכ"ת דלמא באמת בטלו א"כ הו"ל שוב דרבנן ודרבנן אבל לד' תוס' דביטל מטעם הפקר ולהפקיר וודאי לא רצו שמא יזכה בו אחר א"כ שפיר הו"ל עכשו דאוריי' וחליפין דרבנן: והנה בענין פלוגתת רש"י ותוס' אי שייך לומר בר דמי' הוא אף דלכתחלה אסור כ' ד' תוס' כיון דהתורה אפקרי' ואינו עומד רק לשרוף אין בו דמים וד' רש"י אפכא דהא דהתורה אסרתו כדי לקיים בו מצות ביעור וזה שהפסידו מצוה זאת לשלם לי' מיהו דמי עצים ולזה הביא רש"י פטור מתשלומין ומדמי עצים ואמאי אע"כ משום דכל תשלומין שישלם לו לדידי' אסורין והנה הר"ן אזיל בשטת תוס' ומ"מ מסיים הא דהדמים מותרין משום דאין דמיהם כוונת הר"ן דהנה עיקר דיוק רש"י למעיי' בדבריו דמ"מ אם הוא נהנה מאותן המעות ההוא הנאה מערלה מטיא לי' וא"כ מסתברא לאסור וע"ז כ' הר"ן דתי' הירושלמי דאין זאת דמיהן: ואמנם בלתי ד' הר"ן היינו מפרשין דהירושלמי מוקי למתני' דמכרן וקידש אפי' במכרן לישראל ובמכרן לישראל המעות גזל בידו משא"כ מכרן לנכרי וא"כ אכתי תק' במכרן לנכרי לתסר הך מעות ואמנם מ' מד' הר"ן דאפי' במכרן לנכרי מקרי אין דמיהן ודע דבין לרש"י בין לתוס' הך מתני' דתרומת חמץ מיירי קודם ביטול דאי אחר ביטול מאי קמ"ל לרש"י הרי שויא כעפרא דארעא ואמאי לשלם לי' ומאי קמ"ל מתני' דפטור ולתוס' הרי הפקירו ולמה זה שוב ישלם לו אלא ש"מ דקודם ביטול מיירי: ויש בזה דבר תמוה דבשמעתין תי' תוס' לדידן התי' שתי' בהשוכר לד' רש"י ולדידן תי' שם תוס' תי' אחר ובאמת הדבר תימא (ועי' מ"ש בזה המ"ל פ"ה מה' אישות ה"א) כי בתי' שתי' לרש"י גם לדידן מיושב וכמו"ש כאן ונ' דהנה תוס' דייקו בשמעתין מסוגי' דנדרים דהדין עם רש"י ויש בזה ב' פנים י"ל הדין עם רש"י דחליפין הראשונים אסורים לכתחלה וי"ל דגם חליפי חליפין אסורין והכי ס"ל לתוס' בשמעתין ע"כ מדהביאו בתר הך דנדרים קו' רש"י למה קידושין קידושין וזה אי אמרי' דגם חליפי חליפין אסורין וא"כ לא סגי לתרץ כמו שתי' בהשוכר שם דשכרו אסור מ' אף דיעבד דהרי באמת לבר מקי' אשה אף דיעבד אסורין ואצטריכו לתרץ כמו שתי' שם לד' רש"י דמ' אף לאחרים אמנם בהשוכר ס"ל כד' הר"ן בנדרים שם דהא דאמרי' אבל דיעבד שפיר דמי ר"ל חליפי חליפין מותרין ורק לכתחלה אסור להחליף החליפין ומעתה פי' דברי תוס' בהשוכר שם עד"ז הנה לרש"י צריך לדחוק ולומר דמ' לי' שכרו אסור אף לאחרי' אבל לדידן דדיעבד חליפי חליפין מותרין אתיא כפשוטו למימר דשכרו אסור מ' אף דיעבד וא"צ לומר דמ' אף לאחרי': ובד' תוס' חולין בסו"ד מבוארין ד' הרא"ש בקידושין שהביא ראי' דלאחרי' ע"כ מותרין חליפי אי"הנ דאי אסורין אמאי חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שמחליפין והדבר תמוה הרי ממכרן וקידש מקודשת מוכח דלאחרים שרי דאי אסירי במאי מתקדשא ולד' תוס' בחולין א"ש דדלמא חוששין בעלמא לקידושין קאמר ואתיא כדרב גידל בחמץ דרבנן ושעות דרבנן אלא דהתוס' דחו זה והרא"ש הביא ראי' מחמצן של עו"ע דמוכח טפי: והנה בקידושין לא הביא הר"ן ליישב קו' רש"י מדמי' לחמץ בפסח כ"א ד' הירושלמי לבד ומ' ליה כיון דהתורה אפקרי' מני' ואסרו בהנאה לא מקרי לגבי' בר דמי' והי' נרא' להביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן חמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ועשאו הכ' כאילו ברשותו לענין בל יראה ואם אינו ברשותו מאי דמי' הפסידו וכי מה רשות יש לו יותר בחמץ זה מאדם דעלמא וצ"ל ד' רש"י כיון דעכ"פ מצות ביעור עלי' רמי' מ"מ שלו הוא ודמי' להא דאמרי' בפ' הגוזל באילן העומד לקוץ ובא אחר וקצצו דחייב לשלם לו שהפסידו מצוה המוטלת עליו ויש להוכיח כן מדאמרי' בפ' המביא בתרא בגט שכ' על אי' הנאה כשר ואמאי הא בעי' קלף של בעל ש"מ דמ"מ שלו הוא: ומ"מ עפ"י מ"ש נבוא לברר בעז"ה ד' הר"ן שכ' דלא מחשיב מקדש בגזל משום דלא הוה כ"א מקח טעות והמעות הוה הלואה וא"כ ק' על הירושלמי ולמ"ש א"ש דד' הירושלמי דאי' הנאה אינו ברשותו והו"ל כמוכר דבר שאינו שלו דהוה המעות גזל ואתיא כמ"ד כ' על אי"ה פסול ולדידן דקיי"ל כשר וע"כ דאי' הנאה שלו מקרי ולא הוה כ"א מקח טעות שפיר כ' הר"ן: נדרים מ"ז חליפין כגידולין הנה הא דגידולין פשיטא להש"ס דאסור היינו דדווקא בתרומה דהוא אי' אכילה גידולין מדאוריי' מותרין דדמי לאפרוח ביצת טריפה אימת קגדיל לכי מסרח ההוא שעתא עפרא בעלמא הוא אבל באי' הנאה בחד גורם לכ"ע גידולין אסורין וה"נ קונם אי' הנאה הוה אבל לענין חילופין מס' לי' אם הטעם מפני שאסר החילופין על עצמו