ליקוטי חבר בן חיים ג קמט

לתא דשאר אי' דע"א נאמן בהם מה"ת וק' ג"כ א"כ אמאי במקדש בע"א לא אחמור רבנן ואמרו אין חוששין וצ"ל כתוס' רי"ד דאביי פליג: ובזה נ' ליישב ל' מיהו קשה שכ' תוס' דמאי שייכות לקו' זאת לתי' שתי' תוס' אמנם בל"ז לא ק' להו דא"ל כהרשב"א דאביי מדרבנן קאמר ול"ק מסוטה דהתם מדאוריי' מיירי ולזה הקשו ממקדש בע"א למה התם דאיכא אי' א"א דחמיר לא החמירו ותי' דבין הכא בין התם דינא אתמר וע"ז כ' ומיהו ק': ואמנם תי' התוס' צריך ביאור אטו משום סברא דלמא לשם מתנה נתן לה נתיר א"א אבל כוונתם דהך גזי"ש דדבר י"ל דקאי אערוה דכ' בהדי' וי"ל אקידושין וגירושין דכתיבי ג"כ בהאי פרשה ולזה כ' כיון דבערוה נאסרה עליו עפ"י עצמו א"כ כ"ז שיודע הבעל שזנתה כגון בע"א ושותק נאסרה עליו משא"כ בקידושין מאחר די"ל א"נ נתן לה כסף קידושין למתנה יהיב לה וודאי הצריכה תורה התם ב' עדי' דנדע דלקידושין יהיב לה: ויל"ד למה לא הקשו לרבא ג"כ הרי בקידושין לא מהני מהימן כבי תרי והכא מהני י"ל ע"ד שכ' דלרבא רק לצאת י"ש קאמר לי' ולא מדינא וכ"כ תוס' רי"ד ולהכי לא ק' להו: ומיהו ק' ויל"ד אטו בקו' ס"ל לתוס' דלאביי ערוה קיל משאר אי' הרי לד' תוס' בכל אי' בעי' שותק דווקא ונ' דל' אלא בקינוי וסתירה מ' להו דאפי' שותק ממעטי' ואהא תי' דהתם מבע"כ של בעל מיירי דהוא מכחיש ומ"מ נאסרה עליו אבל שותק דמרצונו מהא לא מיירי ואמנם מד' רש"י לקמן ע"ב ד"ה מנא אמינא לה למדתי דפלוגתא דאביי ורבא הוה אי הא מלתא דבעי' שני' אלפסול ג"כ קאי דהיינו אזנות או אשאר דבר ערוה כמו גיטין וקידושין ופלוגתיי' י"ל תלי' בפלוגתא דבי"ש ובי"ה שלהי גיטין דלבי"ש קרא קאמר דלא יגרש אא"כ מצא בה ערוה בעדי' ברורי' א"כ אזנות עיקר קרא קאי והכי ס"ל לרבא ואביי כבי"ה דדבר היינו הקדיחה תבשילו וערוה או דבר קאמר אלא מדשני קרא ולא כ' מאום ש"מ לגזי"ש אבל דווקא לגיטין וקידושין לא זולת וכ"ת אטו רבא כבי"ש י"ל דהרי ר"ע דס"ל דאפי' מצא אחרת נאה ס"ל בפי' ערות דבר כב"ש אלא דמפ' קרא רשאי לגרש אפי' לא מצאה חן וחייב לגרש בערוה בדבר וא"כ אביי כבי"ה ורבא כר"ע: והנה לכאורה הי' אפשר לומר דאף לשאר אי' לד' רש"י למ"ש נאמן העד מצ"ע בדבר שבערוה מודה אביי דבעי' רגלי' לדבר מיהת אבל רש"י לא כ"כ כ"א כ' אפקה הואיל ולא הכחישתו מ' דגם בדבר שבערוה בעי' שני' וא"כ לאביי דבר ערוה עם שאר אי' שוין ול"ל קרא דאין דבר שבערוה פחות מב' וגם לתוס' ק' דס"ל ג"כ דבתרוויי' בעי' רגלי' לדבר ונ' דלתוס' י"ל דס"ד הואיל ומספרה לה ילפי' ע"א נאמן וס"ד דנדה הוה דבר שבערוה כמו"ש תוס' בגיטין וס"ד השתא להתיר נאמן ע"א כ"ש לאסור קמ"ל קרא דלאסור בעי' ב' עדים אבל רש"י כ"כ לעיל לית לי' דרשא דוספרה לה דהרי יליף מושחט ק' וכ' דבאמת גלי קרא בסוטה דע"א נאמן אלא דהיינו לאחר קינוי וסתירה אמנם ה"ט משום דכ' דבר דבר אבל בלא"ה ה הייתי אומר קינוי וסתירה למי מרים וע"א בלא"ה נאמן ושפיר אצטריך: ויל"ד רבא דקאמר אין דבר שבערוה וכו' מאי קאמר אטו אביי לית לי' הא דרשא טעמא דאביי משום רגלי' או שתיקה לד' תוס' וכ' דה"ק רבא וודאי אי כ' קרא בהדי' בערוה בעי' ב' עדים הו"מ לחלק דהיינו דווקא בלא רגלי' לדבר משום דמצינו בקינוי וסתירה דהוה ג"כ רגלי' ע"א מהימן משא"כ עכשיו גלי קרא למילף מממון והתם באמת אין פחות משנים דרגלי' לדבר ל"מ וה"נ כן: ועפ"י דברינו יש לבאר ענין האבעי' דה"ק טטמא דאביי בשאר אי' משום רגלי' לדבר או שתיקה וגם בערוה י"ל כן או דלמא משום דע"א נאמן וזה לא שייך בדבר שבערוה וקאמר אביי דנאמן הואיל וגלי לן קרא דרגלי' מהני בדבר שבערוה הואיל וקינא לה ונסתרה ורבא ס"ל קינא לה ונסתרה שאני אבל בשאר רגלי' מותרת: והנה כ"ז ע"ד תוס' ביבמות אבל בשמעתין ד' תוס' דטעמא דאביי משום שתיקה כהודאה וא"כ פשיטא להש"ס דרגלי לא מהני ומס' לי' אי כתוס' ביבמות דהטעם משום רגלי' וזה לא מהני בערוה או הטעם משום שתיקה כהודאה ומהני בערוה ובהא פליגי אביי ורבא כמבואר בתוס': אלא דק' ע"ד ג' ק' שהקשו תוס' ביבמות עפ"י זה חדא מאי נאמן דקאמר אביי והנה באמת גרסי תוס' כאן היא היא ולא נאמן ותו מ"ש גזלנא או לאו גזלנא ותו בסמוך ואי הוראה שייך ונ' ד' תוס' דביבמות ס"ל טעמא דשויא חתי' דאי' הוא משום הודאת בע"ד ושפיר ק' להו הנך ב' קו' אבל בשמעתין ס"ל טעם שוי' נפשי' משום כדר וא"כ מאחר דהסמי' שותק הרי קיבל עדותו שוי' חד"א וקאמר שמואל אי העד גזלן לא אמרינן האי דשתק משום דקיבל עדותו כ"א משום דלא חש לדבריו ולק"מ: ויל"ד בשלמא לרבא היינו דקאמר שמואל אי מהימן לך אבל לאביי מאי לך דקאמר ונ' דה"ק אפי' אם עדן לא נפסל בב"ד מטעם גזלן שלא הוחזק גזלן בב"ד מ"מ אין אתה צריך להאמינו כיון דידעי' דהוא גזלן ובהא מיושב מה דקאמר ואי לא לא תפיק לרבא ניחא דא"צ להחמיר על עצמו אבל לאביי כיון שהוא גזלן למה יחמיר על עצמו ולמ"ש ס"ד משום דלא הוחזק בב"ד יחמיר על עצמו קמ"ל: וע' רש"י דמ' דבריו סותרין דתחלה כ' אי מהימן לך כשאר עד ואח"כ כ' שידעת שאינו מפסולי עדות אמנם באמת ד' רש"י ג"כ דשמואל אליבא דאביי קאמר שצריך לידע שאינו מפסולי עדות וגזלן ל"ד ומ"ש רש"י כשאר עד כוונתו הואיל דלרבא פי' מהימן לך יותר משאר עד כ' רש"י דלאביי סגי אי מהימן כשאר עד: ומ"מ יל"ד מאי לאו דקאמר אביי אדרבא ל' שמואל מ' טפי כרבא ונ' כוונת אביי דמאי מס' לי' לשמואל אי הוה מהימן לי' כבי תרי לא הוה אתי למשאל א"וו דלא הוה מהימן לי' כבי תרי: ולרבא באמת אי הוה א"ל בינו לבין עצמו לא האמינו מאומה אבל מל' אשתו זנתה מבואר דבפני אחרי' קא"ל ומשו"ה אתי למשאל וקא"ל שמואל דמ"מ אי לאו מהימן א"צ לאפקה: תוס' ד"ה הקם בסו"ד וינאי כהן הי' מבית חשמונאי כ' כוונתם לאפוקי ממ"ש הרמב"ן ותוס' רי"ד דבאמת עשה