ליקוטי חבר בן חיים ג קמח

תוס' ד"ה מידי דהוה וע' רשב"א ורמב"ן וכ' דרש"י רמז לד' הרמב"ן שכ' הא לא דמיא קו' הוא כוונתו דקו' בפ"ע היא והך קו' לחוד רצה הגמ' רתרץ: בסו"ד לאסור כ' הכוונה דלאסור יש כאן חזקת היתר לבעלה וגם חזקת צדקות או כשרות משא"כ להתיר לא הוה אלא חזקת אי' לחוד דלמא סגי בע"א ואף דבעיגונא גם חזקת חי דבעל איכא מ"מ קרא לא מיירי כ"א לאסור וכגון שע"א אומר כתגרשה דל"ש כ"א חדא חזקה וכיון דקרא לא איירי בלהתיר שוב לא הוה דאוריי' גמורה: תוס' ד"ה מתוך חומר לא רצו לפ' מטעם אפקעינהו דא"כ אמאי אמרי' לקמן דמשני הוה הוולד ממזר דאוריי' הרי אפקעינהו: אמנם מדלא קאמר הש"ס אלא כ' לס' דמעיקרא מהימני' לע"א מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו אבל חזקת א"א עדיפא דהוה חזקה וודאי משא"כ חזקה דאין אדם חוטא מיעוט עכ"פ חוטאין ולא להם ודלמא זה מן המיעוט ואמכם מאחר דהיא דייקא ר"ל דדייקא אי אי' מהימן הוא שוב לא חיישי' למיעוט וי"ל דע"א מהימן מטעם חזקה אין אדם חוטא ולא לו: פ' האומר רש"י א"ל אכלת חלב בשוגג כוונת רש"י דעיקר טעמא דאביי משום דע"א נאמן ולא משום דשתק ונ"מ דאי משום שתיקה דיו אם יאמר העד אכלת חלב ואיני יודע אם שוגג או מזיד ואיהו דשתק אודי לי וממילא מסתמא בשוגג אכל וזה לא כהירא לרש"י ולכך מפ' דאביי קאמר שהעד אומר לו אכלת בשוגג וחייב אתה קרבן והעד נאמן וכ"ת מהיכן יודע העד אם יהי' שוגג י"ל דבצד א' של השלחן הי' מוכח חלב וכמנע ולא אכלו ובצד אחר הי' מוכח חלב ושומן ואכל השומן ובתוכו אכל ג"כ החלב הרי שהי' שוגג: וכ' עוד רש"י וכשר הקרבן כלומר דאף דאמר אביי נאמן לא ר"ל דממשכנין אותו דהרי אילו אמר לא אכלתי לא הי' נאמן ואם כותן אח"כ אמתלא על שתיקתו אין בידינו לחייבו קרבן אלא שאם הביא קרבן הרי הוא כשר והכהן מצי אכיל לי' בלא חשש חולין בעזרה וכן מוכח מצריכותא דקאמר הש"ס דעיקר מלתא דאביי לענין חולין בעזרה קמיירי: וכ' עוד רש"י ואין כאן משום או הודע אליו חטאתו ולא קאמר דע"א כאמן באי' אמנם רש"י בא להביא ראי' לשיטתו דאביי לית לי' כסוגי' דיבמות דהטעם משום שתיקה כ"א ס"ל דנאמן מצד עצמו וכ' הרמב"ן והרשב"א וקאמר רש"י בשלמא אי אביי נאמן אתי לאשמעי' קמ"ל פי' דהך בריי' דכה"ג כאמן ואפי' אמר איני יודע משא"כ אי אביי ג"כ כסוגי' דיבמות ומטעם שתיקה כאמן פשיטא מאי קמ"ל בהדי' דרשי' כה"ג מאו הודע וגו': ואל יק' לכו ד' רש"י לקמן ד"ה וצריכא דכוונת רש"י שם לד' הרשב"א דאי לא אשמעי' אביי כל הני הייתי אומר דטעמא לאו משום דכאמן כ"א משום דשתיקה בהודאה: אלא למ"ש הרשב"א ביבמות דל' נאמן מ' נאמנות גמור א"כ ליכא למטעי דמשום שתיקה קאמר וכל הכי ל"ל וצ"ע: וכ"ת אי אביי נאמן קאמר ואפי' באינו יודע למה נקט אביי שותק י"ל איני יודע וודאי נאמן דהרי לא הכחישו אפי' קידושין שתק דלא ידעי' למה שתק דלמא משום דאינו חושש לדבריו ואעפ"כ כיון דלא הכחישו בהדי' נאמן: תוס' ד"ה א"ל ע' רש"א ולולי דבריו י"ל דהתוס' אפי' לרבנן כ"כ דבלא אכלתי הוא דפליגי רבנן או משום דאדם כאון ע"ע או דמתרצי' דיבורי' אבל באיני יודע מודי רבנן לכ"מ ויש להביא ראי' לזה מדאמרי' במס' כריתות דדווקא אי טעמא דרבנן משום דאדם כאמן ע"ע אמרי' לדבריו דכ"מ קאמרי מה אם ירצה לומר אבל אי טעוויי' משום דמתרצי' דיבורי' לנפשי' קאמרי ולד' רש"א הרי ע"כ רבנן פליגי מטעם ולא שיודיעוהו אחרי' אלא ש"מ דבאיני יודע בתרי לא משגחי' ביודיעוהו אחרי' משום ק"ו דר"מ: אמנם ממ"ש בדיבור שאח"ז דנקט בסיפא לא אכלתי לרבותא דר"מ ולא קאמרי משום פלוגתא דר"מ ורבכן דהוה דווקא בלא אכלתי מ' ד' תוס' דאפי' באיני יודע פליגי רבנן וצ"ע: ואין להק' לד' תוס' דלמא ולא שיודיעוהו אחרי' והוא מכחיש קאמרי' כבר דחו תוס' זה בכריתות דלמכחיש לא בעי' קרא דכ' לא יקום ע"א לכל חטאת עיי"ש: נטמאו טהרותיך הנה אף דעבד הש"ס צריכותא מ"מ יל"ד השתא בחלב דאין ביד העד להאכילו כאמון העד טהרות דביד העד לנומאם פשיטא דכאמן וי"ל דמיירי אפי' בטהרות שלא הוכשרו ואין הכשר אלא מדעת בעלי' א"כ אין בידו לטמאם: והק' רש"א על גי' רש"ל מל' פטור וי"ל דלא מיירי באוכלין דפשיטא דיכול להכחישו דמה"ת אין אוכלין מטמאי' אדם אפי' אוכל אותן ולא יהא אלא חד לגבי חד והו"ל ס' דרבנן וחזקת טהרה אלא מיירי בכלי' שא"ל העד שנטמאו באת והו"ל אב הטומאה לכה"פ ולהרמב"ם אבי אבות והכוגע בהם חייב כרת אם נכנס למקדש ומכיון שהכחישו פטור: שורך נרבע כ' רש"י דאי לענין מיתה מיירי כמבואר בצריכותא דעבד הש"ס והש"ס פשיטא לי' הכי בד' אביי משום דלמיתה בעי' ב' עדים וכ"ת בהכחשה הוא דבעי' ב' עדי' אבל בלא הכחשה הרי מייתי ראי' מתנא תנא והתם רק לעכין הקרבה מיירי וז"ש רש"י לענין פסולי מזבח תכן: רש"י דה' אשתו זכתה כווכתו דמשני הש"ס ולא קאמר כדלעיל א"ל ע"א אשתך זכתה ש"מ דלאסרה על בעלה גם אביי מודה דאין דבר שבערוה פחות מב' והכא כשמת הבעל אי מותרת לכהן אחריו אנו דנין לזה כ' רש"י דהו"ל כאלו אמר א"ל אשתך זנתה דמ"מ אנו דכין ליאסר עלי' דהרי אביי מייתי מהאי סמיא והתם עליו עסקי' ודנקטי הש"ס אשתו זכתה י"ל למימר דאפי' לענין אי' כהונה קאמר רבא ג"כ אין דבר שבערוה פחות מב' דאל"כ ל"ל לרבא לדחוק בהאי דינאי לימא התם מודינא לך: תוס' ד"ה היא היא ולא גרסו נאמן כמו שגרסי' ביבמות ובזה מסולק הראי' שהביאו ביבמות שם דמשום רגלי' לדבר קאמר מדקאמר נאמן מאחר דבאמת לא גרסי נאמן: והנה מקו' ממקדש בע"א י"ל על הרשב"א שתי' דאביי ס"ל דבמקום הכחשה הוא דבעי' לאביי בערוה ב' עדי' הרי מקדש בע"א אפי' שני' מודי' אין חוששין לקידושין והתוס' רי"ד כ' באמת דאביי גם במקדש בע"א פליג ואולי גם ד' הרשב"א כן וכצ"ל ג"כ לתי' בתרא שכ' הרשב"א דאביי מדרבנן קאמר משום