ליקוטי חבר בן חיים ג קמז

דבטל ומ"מ לא כ' רש"י כן כ"א אר' חייא דקרי לה אבות אבל בשמעתין דנזק אנן קיימי' הכל מקרי נזק דהרי אפי' מטמא חולין מקרי נזק וכ' רש"י כן לתרץ תמיהת התוס' אקו' הש"ס לקמן לימא ס"ל לר' חייא היזק שאי"נ ל"ש היזק דמאי לימא שייך הא חזקי' דאמר שמי' היזק איתותב ואמנם רש"י בא ליישב דה"ק הש"ס אי מה"ת לר' חייא ל"ש היזק מאי ל' אבות דקאמר וכ"כ כזה במק"א: רש"י ד"ה קלב"מ פי' רש"י קו' הש"ס רק אמזיד להורות דבשוגג לא תי' הש"ס מידי מאחר דרש"י פי' הא דאמרי' מדאגבי' איחייב לי' היינו בדאגבהא ע"מ לגוזלו והתינח במזיד אבל בשוגג מהי"ת נתכוון ע"מ לגוזלו א"וו דעיקר קו' אשוגג ודייק רש"י כ"ז מדמק' הש"ס ולמאן דיליף קנסא וכ' רש"י היינו רב ומנ"ל להש"ס דרב יליף קנסא דשמא כחזקי' ס"ל אמנם מאחר דרב לא תי' כ"א במזיד אבל בשוגג במנסך עדן מיותר ל"ל ובשלמא לר"י דשוגג פטור בכולהו לא אצטריך רק לאפוקי מדר"מ דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד ל"ק דמ"מ ר"מ גם במנסך קניס שוגג אטו מזיד משא"כ לחזקי' דעיקר רבות' בשוגג פטור וכיון דמנסך קלב"מ בשוגג למה אצטריך לאשמעי' אלא ש"מ רב כר"י ס"ל ושפיר ע"כ ס"ל דילפי' קנסא מקנסא ואמנם ה"ד אי דאגבהא היינו ע"מ לגוזלו אבל אי לאוסרו סגי א"כ שוב שייך גם בשוגג היינו אי סבר דיין זה שלו וכמו"ש רש"י בחולין: ואמנם רש"י כ' עוד בהא דקאמר רב מערב היינו מדמע כ' רש"י ג"כ דרב בשיטת ר"י וכוונתו דבשלמא לר"י כיון דקנסו משום שלא יהא כ"א הולך מה לי מדמע מה לי מערב אבל לחזקי' דעיקר רבותא דבשוגג פטור כדי שיודיע דלמא מטמא דווקא מיירי במטמא תרומה דאי לא מודע לי אתי לידי אי' דאוריי' וכן מדמע לד' רש"י שכ' לעיל דבתרומה ל"א פחות ממאה בטיל מדאוריי' אבל במערב דמה"ת חד בתרי בטיל דלמא משום אי' דרבנן לא פטרוהו ושפיר אצטריך א"וו רב כר"י: תוס' ד"ה קלב"מ הא דהגבהה צורך ניסוך שכ' תוס' צ"ע הא בכמה דוכתין מבואר דשכשוך אוסר ונ' כוונת תוס' דפליגי אי אדם אוסר דשא"ש וס"ל לתוס' בתי' כד' רש"י בחולין דבגוזלו הוה שלו ומאן דס"ל אדם אוסר דשא"ש הגבה לאו צורך ניסוך ומאן דס"ל א"א אוסר דשא"ש הגבה לגוזלו צורך ומה"ט לא ניחא לתוס' במ"ש דרב ס"ל לאו צורך ניסוך דא"כ רב ס"ל אדם אוסר דשא"ש ומאי מק' הש"ס בחולין מרב אס"ד אין אדם אוסר וכ"ת הא גופא הוה קו' לימא פליגא אדרב א"כ מאי משני הש"ס בדאי' לי' שותפות עכ"פ בשותף וודאי ההגבה לאו לגוזלו הוה דשלו הגביה ואכתי קלב"מ ואמאי חייב א"וו אין זה סברת רב כ"א כחד מאינך תי': ומ"מ יש להביא ראי' לתי' זה דטעמא דרב משום הגבהה לאו צורך ניסוך מדמק' הש"ס מ"ד מנסך מ"ט לא אמר מערב ומאי קו' הרי מנסך תנן ולמה נימא מערב אבל קו' הש"ס הי' מאחר דרב ע"כ ס"ל הגבהה לאו צורך ניסוך ומתני' באגבה מוקי לה אטו הגבה תנן במתני' וטפי הו"ל לפ' מנסך היינו מערב: בריך רחמנא דסייען ויהא רעווא שנזכה בשנה הבע"ל לנסך יין על מזבח ה' בבית ה' בציון לרצון א"ס: סוגי' דע"א נאמן באיסורין יבמות פ' האשה רבה רש"י במתני' והאי דלא דייקא קנסוה ובכריתות כ' רש"י דמתוך חומר זה סמכי' על דייקא ומ' ד' רש"י בשמעתין דבמסקנא לא קיי"ל כהא דאמרי' מתוך חומר שהחמרת כ"א רק משום עיגונא אקילו רבנן וכ"ת והי"ת נימא דדייקא אי לא אמרי' מתוך חומר וצ"ל דאשה דייקא דבושה היא לה שהיתה באי' עם איש אחר: תוס' ד"ה מכלל בסו"ד דהוה לה למידק הכוונה דב' עדים יש בהן דין הזמה לכה"פ במלקות ושפיר סומכת עלי' משא"כ בע"א דאין דין הזמה אין לה לסמוך: אלמא ע"א מהימן ע' רשב"א ויש לסייע דבריו מדמייתי עלה הא דמפי עבד ושפחה ואמנם מ' לי' להש"ס דהעיקר הדבר דבר שכ' תורה היינו דומיא דממון דשייך הכחשה וכל היכי דשייך הכחשה בעי' ב' עדי' דהיינו בגיטין וקידושין משא"כ במיתה סגי בחזקה דמלתא דעבידא לאגלויי לא משקרי אינשי אמנם דווקא אי בכל אי' סגי מיהת בע"א י"ל משום עיגונא סמכו על חזקה דמלתא דעבידא לאגלויי אבל אי גם בשאר אי' בעי' ב' עדים גם בדבר שבערוה לא הוה מקילין: אמנם אי נימא דס"ל להש"ס דדבר דבר בערוה היינו במקום הכחשה א"כ הא דכ' לא יקום ע"א לחטאת ע"כ באינו יודע דאי בהכחשה לשבוק רחמנא להאי קרא דלכל חטאת ולכתוב בכל אי' אין ע"א נאמן וגם דבר שבערוה בכלל אלא ש"מ דבקרבן אפי' באינו יודע אין ע"א נאמן י"ל דהאי קרא לדיוקא אצטריך אבל קם הוא לשבועה וכ"ת להא מלתא סגי בעון לחוד וחטאת ל"ל י"ל דאי לא כ' חטאת הו"א קם הוא לחטאת: תוס' ד"ה מה אם ירצה וע' רשב"א ומסקנת דבריו דלתי' בתרא בכריתות וקיי"ל הכי ע"א נאמן מקרא דהודע ותוס' בכריתות הקשו ע"ז דאם או מרבה אינו יודע והודע ממעט הכחשה קרא ל"ל הרי ידעי' הכחשה מלא יקום עיי"ש אלא שיש להק' למה לא דייק הש"ס בשמעתין ג"כ מני' ובי' דקרא מטעם שתיקה מיירי וצ"ע: אמנם מה שהק' הרמב"ן אי ס"ד כסוגי' דשמעתין היאיך אדם אוכל בשר אצל מי שאין בידו לשחוט כבר כ' תוס' בגיטין שבידו לשכור או ללמוד: והנה רש"י בריש סוגיין לא כ' כ"א מייתי חולין בעזרה ובסוף כ' ומתאכלי אפומא כוונת דבריו דמעיקרא דדייק ממתני' י"ל דפטור הוא דאינו ומ"מ לא מייתי חטאת כ"א על הספק ובאמת אינו נאכל אבל בתר דמייתי קרא דהודע אליו וא"כ דהודע אליו מיירי בחטאת הנאכל גם או דמרבי' מני' ע"א מיירי בנאכל: תוס' ד"ה ברי לי ורש"י בחולין י"ב בעי למילף מוזבחת ל' יחיד ונ' דלא ניחא לרש"י בלימוד זה דהתם לעצמו נאמן ולהכי מייתי מושחט דהיינו זר וכהני' אכלו וד' תוס' דלא ילפי' מהתם נ' משום דאדרבא דלמא משו"ה שחיטה בזר וקבלה בכהן דליהוו ב' עדים על השחיטה דכהן המקבל הרי רואה אותו שוחט ואפי' אינו מכוין לראות מ"מ מטעם רוב מצויין סגי כיון דראה עכ"פ שוחט: