ליקוטי חבר בן חיים ג קלט

הבן בשמעתין לר"י וא"כ במיתת האב כבר ירשו בניו זכות זה בשדה זו ולמה לא יטול הבכור פי שנים וצ"ל לד' ריב"ם דלענין פשוט הוא דכ"כ אבל בבכור דכ' ימצא לו מ"מ אי גוף לית ליה ל"ש למקרי ימצא לו מ"ד אמלוה שאין בכור נוטל בה פי לרבנן דר': רשב"ם ד"ה מביא ואינו קורא דכ' אשר תביא מארצך ובתו' הגי' אדמתך ובאמת ק' לגי' דידן למה לא נקט הרשב"ם קרא דאדמתך דקדים וגם לא כ' אצל קריאה אלא דממתני' פ"א דבכורי' דתנן הארוסין וחכירין אינן מביאין משום דכ' אדמתך מ' דאדמתך בא למעט מההבאה מי שאין גוף האדמה שלו ואמנם יל"ד למה לא נקט תנא לוקח שדה בזמן היובל דאינו מביא א"וו דכזה באמת מביא והטעם דוודאי אדמתך מ' כל האדמה של המביא ואמנם מארצך מ' אפי' מקצת ארצך ומוקמי' ללוקח שדה לפירות או בזמן היובל והן הן ד' הרשב"ם: ואמנם תוס' כ' דהוה תקנתא דרבנן ולולי ד' יש להוסיף דבזמן שהיה היובל נוהג והי' כל קנין לפירות תקנו חכמי' דלמא בין היום למחר יחסר שבט או שלא תיבטל מצות בכורי' מכל וכל ותקנו דאפי' בזמן היובל מביא ולא יקרא: וכה"ג כ' המפ' גבי פרוזבול דהלל תיקן אלאחר חורבן: איתיבי' ר"י לר"ל יל"ד דלמא טעמא דר"ל משום אבא לגבי ברא אחולי אחיל אמנם הא ל"ק דהרי באמת גם גבי בכורי' קאמר ר"ל ק"פ לאו כקה"ג ואמנם הא ק' מדמתרץ רב לרבה בר"ה ג"כ אחריך שאני ש"מ דגם רב כר"ל ס"ל ולית לי' הך סברא דאבא לגבי ברא אחולי וא"כ למ"ש תוס' פ' השולח דגם רב ס"ל אחין שחלקו לקוחות ודקאמר יורשי' ל"ד וכן מבואר והך צריכותא דעביד הש"ס גבי בעין רעה מוכר וא"כ ק' לרב לא משכחת דמייתי בכולי' וכו' וע"כ אתה צריך לתי' בתרא בתוס' פ' השולח וצ"ע: ואמנם הא ק' טובא הרי ר"י בהדי' קאמר לקמן הל' כרשב"ג וא"כ ידע לי' לפלוגתא דרשב"ג ור' ומאי ק' לי' מהך בריי' הך רשב"ג ור"ל מוקי מתני' כר' ונ' דר"י פשיטא לי' דטעמא דרשב"ג משום ק"פ כקה"ג ומ' לי' דע"כ מה"ט מתני' לא מיירי כ"א במת הבן לאחר מיתת האב דאל"ה נהי מתני' כר' שפיר אתיא מ"מ הו"ל לרשב"ג ולר' לאפלוגי בהך מתני' ולמה להו לאפלוגי בעלמא א"וו כדאמרן ור' לאו משום ק"פ לאו כקה"ג קאמר דשני מוציא כ"א משום דכל האומר ע"מ כאומר מעכשו והיינו קו' עלי' דר"ל ומשני הש"ס אדרבא אפי' רשב"ג ס"ל ק"פ לאו כקה"ג ואחריך שאני וכמו"ש רשב"ם: בענין המטמא והמדמע פ' הניזקין יל"ד אמאי לא תנן בקיצור המזיק לחבירו היזק שאי"נ בשוגג פטור במזיד חייב ונ' דס"ד דגם דינא דגרמי בכלל כגון שורף שט"ח של חבירו מוכר שט"ח ומחלו דיין שטימא את הטהור ובאמת מאן דמחייב בדינא דגרמי מחייב אפי' שוגג ומאן דפוטר פוטר אפי' מזיד להכי פרט הני דווקא ולא אינך דלא עביד מעשה בידים וכ"ת הרי השורף שט"ח עביד מעשה אטו הלוה פטור מלשלם משום שהשט"ח נשרף א"כ שוב הו"ל גרמי בעלמא: אלא שיל"ד בשלמא מאן דפוטר בגרמי ה"ט כמו"ש משום דלא קעביד מעשה משא"כ המחייב התם אפי' שוגג מ"ט בשלמא בשורף שט"ח דעכ"פ מעשה קעביד אבל דיין ומוחל מא"ל בשלמא לחזקי' דפטר הכי בשוגג משום שיודיע וזה ל"ש בדיין ומוחל דהעיקר הוא ההודעה משא"כ לר"י אטו יהא גורם חמור מעושה מעשה בידים וצ"ל דהתם לא שייך שוגג דמוחל הרי ידע שמכר השטר ומה לו וללוה ובדיין כיון דמומחה באמת פטור אינו מומחה לא מקרי שוגג: ובזה יש ליישב מדוע לא כייל תנא המפגל בהדי הנך דהכא משום דמפגל באמת לא עביד מעשה בידים כ"א ע"י דיבורו ומחשבתו הוא מפגל ודמחייב מ"מ היינו משום דעכ"פ בשעה שמפגל עביד מעשה עבודה: ומ"מ אפשר דה"ט דלא קתני בהדי' שוגגים פטורין משום דתלי' בפלוגתא דגרמי דלמאן דמחייב התם אפי' בשוגג אולי גם במפגל מחייב: המטמא פי' רש"י כגון תרומה יל"ד דלפי פשוטו אדרבא מ' מתני' בטהרות חולין דאז הוה לא זו א"ז לא זו טהרות דהפסד מועט שוגג פטור אפילו מדמע ואפילו מנסך ואמנם לר"י דעיקר רבותא מזיד חייב תרומה יותר מסתבר ולא זו אף זו ממטמא למדמע כדלקמן בשמעתין ואמנם מה לו לרש"י להכניס עצמו בפלוגתא וכ' ד' רש"י דגם לחזקיה מתני' יותר מסתבר בתרומה דבתרומה דטמאה אסורה מדאוריי' שייך לומר ד"ת חייב משא"כ בטהרות אטו אוכלין טמאין מטמאי' אדם מה"ת וכ"ת גם במדמע יק הרי מדאוריי' חד בתרי בטל פי' למ"ד דמאה בתרומה דרבנן אמנם מאחר דרבנן עכ"פ אסרו חולין אלו הוה ההיזק היזק דאוריית' משא"כ בטהרות דאפילו אי' ליכא מדרבנן: וכ' רש"י בכל חדא וחדא חבירו אולי כיון בזה לאפוקי פועל דחייב אפי' בשוגג דהו"ל דין שומר: בשוגג פטור בגמ' מפ' טעמא אף דלר"י אדרבא אמזיד אצטריך טעמא היינו לבתר דידעי' דהיזק שאי"נ ל"ש היזק ומ"מ מקמי דידעי' כללא נקטי' דאין שוגג בניזקין ובגמ' מפ' דהכא פטור לר"י כדאי' לי' ולחזקי' כדאית ליה: והנה בחולין פירש"י תרי גווני שוגג במנסך או שלא ידע שניסוך זה אוסר או שלא ידע שיין זה אינו שלו ואמנם במזיד ע"כ מיירי שידע שהיין של חבירו דאל"כ הרי לא נתכוון בהגבהה לגוזלו וא"כ יותר מסתבר דשוגג דומי' דמזיד שידע שהיין של חבירו אלא שלא ידע כי ניסוך זה אוסר: רש"י מנסך ממש ששכשך ידו וכו' יל"ד א"כ הגבהה ל"ל וכ' ד' רש"י דאדרבא ה"ט דרב דס"ל אין אדם אוסר דשא"ש וכי קמחייב מנסך ע"כ היינו אם הגביה תחלה דע"כ הגביה ע"מ לגוזלו דאל"כ הגבה ל"ל הרי דרך עבודה בשכשוך וזה שכ' רש"י הגביה ע"מ לגוזלו והנה מקמי דידע הש"ס מזה הוה סבר טעמא דרב דס"ל אדם אוסר דשא"ש והו"מ לשנויי דשמואל ס"ל אין אדם אוסר אלא דעדיפא משכי לי' ומ"מ לא מק' בתר הכי אשמואל ואידך משום די"ל שמואל ס"ל אדם אוסר דשא"ש והגבה מאן דכר שמי' וא"כ קלב"מ וע"כ מערב תנן: ואמנם בסוגי' דחולין פי' רש"י הגביה ע"מ לאוסרו דאי הגביה לגוזלו א"כ מאי מק' הש"ס אס"ד אין אדם אוסר א"וו משום דהגביה ע"מ לאוסרו בלחוד מחייבי' לי' וטעמא משום