ליקוטי חבר בן חיים ג קל

מדסיפר לן הכ' שאמר השם למשה במדין לך אלא ש"מ דהתרת כדר בעי' בפניו דווקא ונהי דהתם הי' רק משום חילול השם מ"מ מקרא יתירא וכמ"ש: ואמנם הריטב"א הק' על הפוסקי' דבעי' דעתו דווקא א"כ גם ביתרו הי' בעי' דעתו וא"כ התרה למה עיי"ש נ' דד' הריטב"א דהנשבע ע"ד יחיד אין מתירין לו כ"א לדעת היחיד אבל באמת אם היחיד מבטל הנדר סגי ואמנם להפוסקים דע"ד יחיד לא אמר כלום דאין אדם מבטל דעתו מפני ד' היחיד וא"כ ע"ד עצמו כשבע שפיר צריך התרה ולק"מ: ואמנם הק' עוד מהא דיליף ר"י מגבעונים דלמא התם משום דלא רצו הגבעוני' וא"כ לא יוכלו להתיר אמנם לדעת הפוסקים דלדבר מצוה מתירין לק"מ דהתם דבר מצוה הוה וא"כ הני תרי דעות אי בעי' דעתו או לא תלי' בהא אי לדבר מצוה מתירין וכמ"ש: ודע דרש"י פי' בנדרים דמשה הי' מיפר לעצמו וזה קש' טובא דלענין כדר לא אמרי' כן וכן הוכיחו תוס' ב"ב שם בהא דרבב"ח עיי"ש ולא אדע למה לא פי' כי הש"י היפר לו וכן ביארו במ' ע"פ אתה החלות אתה היתרת לו שבועה: גיטין פ' השולח תוס' ד"ה וליחוש וא"ת הא אין מתירין אלא בפניו ויל"ד מאי שייכות לקו' זאת אל מ"ש תחלה וכ' דבלא זה הי' אפשר לומר דהש"ס דייק לי' דר"ה לא ס"ל הא דאין מתירין אלא בפניו דאל"כ אפי' ניסת הי' לו להדירה דאין חילוק לענין בפני' בין בעל לחכם אמנם מאחר דטעמא דר"ה לפי מסקנת הש"ס משום דבעי' עומדת באי' כל ימי' וכמ"ש תוס' דמשו"ה מק' הש"ס עליו דר"ה דווקא דלדידן שפיר י"ל דגם לאי' שעה חששו וס"ל אכלה כולה אין נשאלין וא"כ שפיר לא חיישי' לדלמא אזלא לגבי חכם ואמנם עכשיו מק' תוס' מנ"ל להש"ס להק' דלמא טעמא דר"ה דאשה אין מדירין דחיישי' שמא כבר התר לה הבעל וכר"א דס"ל יוכל להפר להבא ואמנם לגבי' חכם ליכא למיחש דחכם אינו מתיר כ"א בפניו משא"כ בבעל שכבר התיר להבא ואין הנדר חל כלל: דרך אחר י"ל דהתוס' רצו להוכיח דע"כ ר"ה פליג אדאמימר דאס"ד ד ר"ה מחלק בעד"ר בין חכם לבעל מנ"ל להש"ס להק' אר"ה דלמא אזלא לגבי חכם דלמא כשם שבעד"ר מחלק ר"ה בין חכם לבעל ה"נ מחלק ר"ה לענין בפניו ובעל מצי להתיר שלא בפניו וחכם לא מצי להתיר א"וו למאן דאי' לי' דאמימר אין חילוק וה"נ לענין בפניו אין חילוק וע"ז תי' תוס' מה שתי': ויע"ל דעיקר קו' תוס' הי' מדלא משני הש"ס דר"ה לחכם לא חייש משום דבעי' בפניו ש"מ פשיטא לי' להש"ס דר"ה לית ליה כלל הא דבעי' בפניו דאי אי' לי' גם גבי בעל הוה אי' לי' ואפי' ניסת מדירין אותה ואמנם הא גופא קשי' מאחר דילפי' להא מלתא ממשה וצדקי' היאיך פליג ר"ה: וכ' תו גם לצדקי אף דעיקר ילפותא ממשה משום דממשה הי' אפשר לומר דאסמכתא בעלמא הוא דאין למדין הל' מקודם מ"ת אבל מדנענש צדקי' ש"מ דינא הוא ומ"מ תי' דלאו דרשא גמורה היא ומ"מ דינא דרבנן הוה לכתחלה וע"ז נענש צדקי ותדע דה"פ ד' תוס' דהכי עדן לא ידעי' טעמא דחשדא ובושה והיאיך עלה ע"ד תוס' שיהא רק לכתחלה אלא ש"מ משום דגוף הענין דרבנן וקרא אסמכתא דהרי אין למדין מקודם מ"ת: ודע דמה שהביאו תוס' תחלה הא דקאמר בירושלמי ואתיא הדין פלוגתא וכו' היינו להוכיח כי פי' מפני הבושה הוא כמו שפי' וכ"ה בר"ן בפ' השולח ולא בנדרים עיי"ש: ובמ"ש כאן ע"ד הראשון לפ' שייכות בתוס' ילפ' ג"כ המשך קו' הש"ס דמתחלה ל"ק לי' להש"ס דלמא אזיל לגבי חכם די"ל דנותנין לה מיד לטעום ובניסת טעמא כדר"א דהבעל מיפר לעתיד משא"כ לבתר דמשני לי' אין הבעל מיפר בקודמין ולא משני לי' ר"ה דאמר כר"א ש"מ טעמא דר"ה דבעי' שתהא באי' כל ימיה שפיר מק' א"כ ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם: והנה הרמב"ן כ' משום דביתומים קטנים ל"ש דינא דבפניו עיי"ש והרמב"ם פ"ו מה' שבועות כ' בהדיא אפי' גוי או קטן והנה גוי מוכח מצדקי' ומשה אבל קטן מנ"ל ונ' דק' לי' להרמב"ם קו' תוס' אמאי לא פריך הש"ס למ"ד א"צ לפרט את הנדר ממתני' דידן ומייתי מתניתין דבכורות א"וו הענין דאפי' מ"ד א"צ לפרט נהי דלא בעי לפרט הנדר מ"מ כיון דבעינן בפניו דווקא לא חיישי' לאזלא לגבי חכם אבל בכהן דלא בעינן בפניו שפיר מק' ואמנם לר"ה פריך הש"ס שפיר מדקא' ניסת אין מדירין ומ' להש"ס דל"ש בעל ל"ש חכם וא"כ ל"ל הא דבעי' בפניו או דאי' לי' דדיעבד מיהת שרי שפיר פריך הש"ס ואמנם כ"ז אם גם ביתומים קטני' בעי' בפניו ושפיר דייק לי' הרמב"ם דאפי' בקטני' שייך דין בפניו אלא דק' לפי"ז למה פסק הרמב"ם כר"ה דניסת אין מדירין אותה וצ"ל דלמסקנא דקיי"ל אפי' בעד"ר מחלקי' בין חכם לבעל ה"ה לענין בפניו ובס"ד כדמק' אר"ה דלא הוה ידעי' עדן מדאמימר הוא דלא משמ' לן לחלק: מתני' כל מה שירצו ע' רש"י כוונתו דמל' כל מה שירצו דייק ר"ה דבעי' שתהא עומדת באי' כל ימי' דאס"ד לאי' שעה חששו א"כ מה כ"מ במה שירצו אם הוא קשה או לא: ונ' דגם מל' גובה כתובתה מוכח כן דר"ל דלא בעי' שיטעמו לה תחל' מהדבר הנדור כ"א מיד גובה כתובתה וז"ש רש"י דלא חשדא לה שתהא נודרת על שקר מאחר שהנדר יהיה מדבר שקשה לה לעמוד בו: לא שנו וכו' סבור הייתי ללמוד מד' רש"י שכ' דגביא בהדרה דר"ל ר"ה לאו אמתני' קאמר דדלמא מתני' ר"י היא דס"ל כדר ברבי' אין לו הפרה כ"א דינא דנפשי' קאמר אמנם י"ל דר"ה ס"ל מאחר דר"י מגבעוני' יליף למלתי' א"כ לא ידעי' כ"א דחכם לא מצי מתיר אבל בעל גם לר"י מצי מתיר ועד"ז אפשר לומר דתנאי היא דקאמר ר"ל אליבא דר"י דחד תכא ס"ל כר"ה דבעל מצי מתיר ואידך ס"ל מדקאמר ר"י כל כדר מ' אפילו כדר ענוי נפש ובהאי מאי פריצות איכא הרי בעל מצי מתיר אלא ש"מ דאף בעל לא מצי מתיר וכ"ת מנ"ל לר"י הא הרי מגבעוני' לא מצי יליף אבעל וצ"ל כיון דטעמא משום דאלימא מלתא א"כ גם בעל לא מצי מתיר ונמצא לפי"ז כיון דלר"ה אפי' בהודר ברבים ס"ל דבעל מתיר כ"ש בעד"ר והיינו דלר"ה ניסת אין מדירין ועד"ז יובן ג"כ מדוע משני הש"ס לר"כ דמדרי' לה ברבים ואוקמי לי' כר"י ואמאי לא משכי בעד"ר ואליבא דכ"ע א"וו דאי לאו דאשמעינן הש"ס דלר"נ אליבא דר"י נדר ברבים אין הבעל מיפר לא הוה ידעי' דעד"ר אינו מיפר: