ליקוטי חבר בן חיים ג קכט

א"ש אבל לרא"ש ור"ן מה ענין זה לזה ואולי באמת מה"ט חזר בו הר"ן בגיטין וכ"כ הב"י בשם תשו' הר"ן דלאחר שראה ד' תוס' חזר בו וכ' ד' הרא"ש דבאמת לא הביא הירושלמי כ"א דמ"ד התם צריך לפרט א"כ לא חייש לחשדא הכא ג"כ ע"כ לאו טעמא משום חשדא הוה כ"א משום בושה: והא דלא מפ' הרא"ש כתוס' כ' משום דלדעת תוס' פליגי הני תרי מ"ד בפי' מודר הנאה מחבירו דלמ"ד חשדא מודר הנאה ל"ד ומ"ד מפני הבושה מודר הנאה דווקא וזה דוחק דתרווייהו אל' א' קאי ולהכי נאיד הרא"ש מפי' התוס': והנה מה שסיים הרא"ש וטעמא דגמ' דידן עיקר וכו' כוונתו דלהירושלמי ע"כ מודר הנאה דווקא דהתם שייך מפני חשד ובושה פי' החילוק שבין בושה לחשד לד' הרא"ש דחשד היינו שיחשדנו שלא הניח להתיר נדרו ובושה היינו שיאמר עליו כי התיר נדרו בטענת שקר ונ"מ דמפני החשד א"צ כ"א להודיע לו שהתיר נדרו ומפני הבושה צריך שיודיע לו ההיתר וזה כוונת הרא"ש עי' בדבריו: נחזור לדברינו דעכ"ח במודר הנאה מיירי ואמנם ש"ס דידן דמיירי ממשה וצדקי' אין ללמוד כלל למודר הנאה ותפסת מועט תפסת וממילא מסתבר ד' ר"ת דמסתברא טעמי' דהעיקר משום דנדר ע"ד חבירו ואף דלגבי יחיד אין אדם מבטל דעתו היכא דבשעת הנדר קיבל טובה ממנו גמר ומבטל: והנה יל"ד מאחר דקרא ילפי' היכן מצינו בדאוריי' חילוק בין לכתחלה לדיעבד וצ"ל דלגמ' דידן עיקר טעמא כמ"ש תוס' משום חשד יחיד וודאי דאוריי' אלא דמ"מ דיעבד מופר וכ"ת כיון דחשד דאוריי' מוהייתם נקיים ל"ל שוב קרא דמדין צ"ל דהכא החשד אינו שיחשדנו שלא התיר נדרו כ"א יאמר לולי הי' הוא באותו מעמד לא הי' מתירין לו: ואמנם ד' הראב"ד נ' באמת מה"ט דאף דיעבד אינו מותר משום דבדאוריי' אין לחלק וכ"מ מד' תוס' בנדרים דלא חלקי בין לכתחלה לדיעבד אף דהביאו טעמא דירושלמי ומ"מ כ' דלדבר מצוה מתירין וכ"כ מהרי"ק סי' ת"ב בשם ה"ר אבנדור וכ' להסביר דבמקום מצוה נהי דמ"מ לכתחלה צריך דעתו משום חשדא דיעבד מיהת מופר ובזה יש ליישב קו' האחרונים דעל שטה זו א"כ הרי אין לך מצוה גדולה מגאולת ישראל ומ"מ הוצרך משה לשוב ליתרו ולמ"ש א"ש דנהי דאם לא נתן דעתו מתירין במקום מצוה מ"מ לכתחלה צריך שיודיענו משום חשדא: ובד' תוס' אלו יש ליישב קו' הריט"בא למ"ד דבעי' דעתו היאיך יליף ר"י מגבעוני' דנדר ברבים אין לו הפרה התם שאני דהגבעני' לא נתנו דעתם וי"ל ג"כ דהתם לדבר מצוה הי' ולא בעי' דעתם ועד"ז הביא הריט"בא קו' בעד"ר בשם ר"ת: והנה הרא"ש בגיטין כ' דממה שהביא הש"ס וצדקי' ש"מ דלאו במודר הנאה מיירי ושבק הרא"ש למשה דהוה עיקר ולפע"ד כ דבמשה י"ל יתרו הדירו הכאה מבתו אם ילך למצרים אבל בצדקי' ליכא למימר הכי: והנה המ"ל הק' מגמ' דב"ב דרב"בח נתיירא שמא שבועת המבול ואס"ד דשבועה לתועלת אחרי' אין מתירין בלא ידיעה א"כ מאי מועיל התרתו לשבועת המבול, והנה לפמ"ש רש"י פ' נח כי שבועת המבול היינו לא אוסיף א"כ התם כ' ויאמר ה' אל לבו ולא לנח א"כ לא הוה בפניו ולא בעי' התרה ג"כ בפניו והי' ראי' מרב"בח לד' רש"י וכן רבנן לא דחו אותו אלא משום דאמר אוי לי לא זולת אבל בגמ' [וע' ברא"ש על שבועות שם] מס' שבועות אמרו שם בפי' כי שבועת המבול היינו ולא יכרת כל בשר ולא יהיה עוד המים וגו' עיי"ש א"כ קראי אלו לכח נאמרו וק' קו' המ"ל, והנה ל' הכ' בישעי' מוכח ג"כ כגי' הש"ס דאמר כאשר נשבעתי מעבור מי נח מ' דהשבועה הי' על המים דווקא והיינו קראי דמייתי הש"ס וד' רש"י צ"ע והמזרחי העיר ולא העיר בזה ולא ידעתי למה: ונ"ל בניישב ג"כ לרב"בח האי אוי לי דקאמר ב"ק וכ' דגם רבב"ח הוה סבר דאשבועות הגלות קאמר אמכם רבנן סברי דשבועות הגלות היינו מ"ש בדניאל וישבע בחי העולם כי למועד מועדים וחצי דנשבע אם לא יעשו ישראל תשובה יגאלם לקץ הימין כי זולת זה לא מצינו שבועה על זמן הגלות וד' רש"י שם צ"ע ואמנם רבב"ח סבר דהיינו השבועה שנשבע כאשר נשבעתי מעבור מי כח וגו' כן לא אוסיף עוד מקצוף ומגער בך ר"ל כי הגאולה תהי' גאולת עולם וזה מביא לאריכות הגלות כי אין אנו מוכנים לגאולה כזאת ולולא השבועה הזאת כבר היה שוב פקידה כמו שהיה בבית שני וז"ש אוי לי כי נשבעתי, והנה אחרי שתלה הש"י שבועה זו בשבועת המבול ע"כ צריך להתיר גם שבועת המבול והיינו דאמר רבב"ח דלמא שבועה זו של גלות שתלוי' בשבועת המבול: ומעתה שבועה זו כל עם ישראל יהיו מתרצים שיתירה הש"י כמו שאנו מבקשים חדש ימינו כקדם ואם עכשיו אין אנו כדאי השיבנו אליך ואז נשובה אבל רבב"ח לא היה רוצה כי מי יודע מה יולד יום אם שבועת המבול תהא ניתרת ומ"מ ל"ק קו' המ"ל כי ההיתר היה לתועלת עם ב"י אשר בשבילם נברא העולם ואם הם מתרצים באומות לא אכפת לי' להש"י: ועד"ז יש להסביר תי' המ"ל על קו' השניי' שהק' והיא ג"כ בק"נ פ' השולח היאיך היה יכול להפר הא צריך לפרט את הנדר ואמנם פי' המ"ל דהא דאמר אוי לי היינו הפירוט ואמנם מאחר שרב"בח סבר דיוכל להיות ע"כ הך שבועת הגלות וכמ"ש א"כ אין זה פירוט ולא היה יכול להפר: והנה תוס' הקשו שם בב"ב הרי הקב"ה מיפר לעצמו ול"ק לכאורה דדווקא שבועה שנשבע לעצמו כמו אשר נשבעתי באפי אם יבאון אל מנוחתי אבל שבועה שהיתה לתועלת אחרים אינו יכול להפר בעצמו והיינו דק' לי' לרב"בח דאילו שבועת הגלות אינה לתועלת ישראל משא"כ שבועת הגאולה שכ' לעיל וכן שבועת המבול ולהכי אמר מי מיפר לי ואמנם רבנן ס"ל כשמואל ורבא בחגיגה שם באפי ולא חזרני בי ואי ראי' כלל שהש"י מיפר לעצמו: ולענין הקו' מצריך לפרט היה אפשר לומר דבאמת ה"ק קוב"ה מי מיפר לי בלא פירוט ואם אפרט וודאי לא יפירו לו והיינו דסבר רבב"ח דר"ל שבועת המבול: ואמנם רבנן הק' לי' דלמא באמת בב"ד של מעלה ס"ל כמ"ד א"צ לפרט אף דלא קיי"ל כן כמו דמצינו בתנור של עכנאי והיינו דהקפידו עליו שהי' לו להפר: והנה הריטב"א בנדרים תי' לחלק בין שבועה לישראל או לגוי ואף דמיתרו ילפי' צ"ל לדבריו דהא דילפי' מהתם היינו