ליקוטי חבר בן חיים ג קכח

כר"י משום דלא סמכי' אהא דלא שביק היתירא ובסוגי' דפרוזבל פליגי בה תנאי וגם שם פסק הרמב"ם דלא סמכי' כ"א מן הסכנה ואילך וכן בארנו שם בסוגי' דפרוזבל עיי"ש: ונ' עוד ה"ה דהרמב"ם ס"ל ידור עד"ר ובס' ט"ז גבי נודרת ליתומים שתק ה"ה ויש ראי' מכאן לד' המג"א קכ"ז דהתם כיון דנודרת אם נהניתי מכתובתי סגי אם תפרט הנדר משא"כ הכא דמי לכהן הנודר דכ' הרמב"ם בפי' דבעי' עד"ר: אמנם הרמב"ם בפי' המשנה לא הזכיר עד"ר כ"א בכהן ולא במס' ערכין גבי מקדיש ולא בב"ב גבי ערב וצ"ע: נדרים פ' י"א המודר הנאה מחבירו וכו' כ"כ הרא"ש בפי' דל' זה מ' כפשוטו שנדר ממנו הכאה וק' א"כ מאי ראי' מייתי ממשה ויתרו וצ"ל דהש"ס כלומר רנב"י דמפ' הכי ס"ל טעמא משום חשד וא"כ שפיר ילפי' מודר הנאה ג"כ: אלא דמ"מ ק' למאי הל' נקט תנא מודר הנאה דווקא וכ' דהנה ד' ר"ת דלדבר מצוה מתירין שלא בפניו וק' א"כ אמאי הוצרך משה לשוב למדין הלא גאולת ישראל אין מצוה גדולה מזו וז"נ כוונת התנא דאפי' מודר הנאה מחבירו דוודאי מצוה להתיר לעשות שלום בין איש לחבירו אעפ"כ צריך בפניו דווקא ומ"ז מייתי ראי' ממשה שהי' דבר מצוה התרת נדרו ואעפי"כ הוצרך לחזור למצרים ובזה א"ש דאף דהוצרך להביא קרא דצדקי' מ"מ לא יליף מני' להא מלתא משום דמהתם אכתי לא ידעי' דאפי' לדבר מצוה אין מתירין: ואמנם אי ק' לי הא ק' לי אי טעמא משום חשד ל"ל קרא הא מן התורה מנביאים ומכתובים דצריך לצאת ידי הבריות אשר ע"כ כ' לי דאפי' אי טעמא משום חשד לא מהכי שיודיע לחבירו וכמ"ש הר"ן כ"א צריך להיות בפניו דווקא וכמבואר בל' הרמב"ם פ"ו משבועות דאף שהביא טעמא דחשדא בכל זאת כ' דבפניו צריך שיתירנו והטעם מאחר דההיא גברא ידע בטיב הנדר ועל מה נדר ידע ג"כ אם הפתח פתח ואם יתירו לו שלא בפניו יוציא לעז ויאמר אילו הייתי שם לא היו מתירין לו והיינו דיליף ממשה דהוה סגי ג"כ להודיע ליתרו והש"י צוה עליו שילך בעצמו למדין וע"כ בפניו ממש בעי' וא"כ מצדקי אין ראי' דהתם אפי' הודעה לא הוה דהוה מתירא מנ"נ: ואמנם הרמב"ם לפי' מה שביאר הכ"מ דבריו כ' דהוה ק לי' ג"כ הך ברייתא לאו רישא סיפא מתחיל במודר הנאה ומייתי ראי' ממשה ויתרו א"וו הך בריי' לאו משום חשדא מיירי דלחשדא ל"צ קרא וכמ"ש והך בריי' מיירי שחבירו הדירו דהיינו שענה אמן או נדר על פיו וע"ז מייתי שהשביעו יתרו והש"י צוה להתיר נדרו בפניו וכה"ג אפי' דיעבד אינו מותר ואמנם אח"כ מייתי ד' הירושלמי דהיכא דשייך חשדא כל כדר לא יתירו אלא בפניו אבל היינו לכתחלה דווקא אבל לא ילפי' מקרא דמשה: ועד"ז י"ל קו' מג"א קכ"ח ובי"ש צ"ו מ"ט בכהן הנושא נשים בעבירה פסק הרמב"ם דנודר עד"ר ובאלמנה כ' נודרת סתם ואמנם באלמנה היתומים מדירין אותה וא"כ בלא"ה אין מתירין לה אלא בפניו ואין לחוש דלמא אזלא לגבי חכם משא"כ בכהן דנודר מעצמו שפיר איכא למיחש דלמא אזיל לגבי חכם ולהכי בעי' עד"ר וכ"ת א"כ הדרא קו' תוס' לדוכתא דמ"פ הש"ס עליו דס"ה ליחוש דלמא אזלה לא היא דכל מ"ש היינו למסקנא דקיי"ל צריך לפרט הנדר א"כ ממילא יוודע דנדרה ליתומי' מאחר שנדרה הי' אם נהנתי מכתוב' משא"כ המק' דלא ידע מצריך לפרט שפיר מק' דלמא החכם לא ידע כלל דליתומי' נדרה: וכ"ת א"ה גם בכהן ליכא למיחש דהרי צריך לפרט הנדר וכמו שהק' הברכת הזבח הביא דבריו המג"א קכ"ח כבר כ' המג"א לתרץ ועפי' ד' תוס' בערכין דא"צ לפרט הסיבה אלא שד' המג"א שם מגומגמי' וכמו שהק' עליו החמד משה ובמחה"ש טרח ליישב ולזאת כ' לבאר עפ"י דרכו אבל על תוכן אחר דהן אמת הש"ס דקאמר הניחא למ"ד צריך לפרט ה"ק אפי' למ"ד זה ק' אלא דיש לדחוק ולומר דגם הסבה צריך לפרט אבל למאי דמסיק אמימר אפי' למ"ד ברבי' י"ל הפרה עד"ר אין לו הפרה ק' מנ"ל לאמימר הא א"וו מתני' דנושא נשים בעבירה ק' לי' דלמא אזיל לגבי חכם וכ"ת צריך לפרט אמימר ס"ל דא"צ לפרט הסבה וא"כ מאי אהני לן דצריך לפרט אלא ש"מ למ"ד ברבי' י"ל הפרה עד"ר אין לו הפרה ואס"ד דבצריך לפרט לחוד סגי ק' מנ"ל לאמימר הא מלתא וא"כ גם אמימר דקיי"ל כוותי' ס"ל כסוגי' דערכין דא"צ לפרט הסיבה והן הן ד' הרמב"ם: ובמ"ש יל"פ הש"ס בסוטה פ' אלו נאמרין דא"ל יוסף לפרעה אתשל כמי אשבועתך אע"ג דלא ניחא לך הענין דגם פרעה ידע דאין מתירין אלא בפניו אמנה סבר משום חשדא הוא וכיון שמת יעקב ליכא חשדא וא"ל יוסף לא היא כ"א הטעם משום שחבירו השביעו וא"כ צריך רשותו דווקא וכיון שמת מי יתן לו רשות ואמר לו לטעמיך דמשום חשדא א"כ לא בעי' דעתך ואתשיל כמי אשבעתך אע"ג דלא ניחא לך משא"כ אי טעמא משום שהשבעתנו אין לי רשות בלתי רשותך: והנה יל"ד למ"ד א"צ לפרט הנדר מאי א"ל כ"ב לסנהדרי' מ"ט לא אמריתו לצדקי' כיון דא"צ לפרט מנא ידעי סנהדרין למי נשבע צדקי' וצ"ל לפי"ז דנהי דא"צ לפרט כיון דלחבירו אין מתירין שלא בפניו על החכם לחקור אם מעצמו נשבע אי השביעו חבירו ובזה מובני' ד' תוס' בגיטין כשהק' מסוג' דהכא סיימו דברי' ויליף לה ממשה וצדקי ומאי בעי' תוס' בזה ואמנם כוונתם דלכאורה ל"ק קו' וכמ"ש לעיל דמאחר דהמק' סבר א"צ לפרט הנדר מנא ידע החכם למי כדר ואמנם מאחר דיליף הש"ס מצדקי' מוכח דאפי' למ"ד א"צ לפרט צריך לחקר אם מעצמו נדר אי אחר השביעו: ובדברים אלו נתבארו לנו בע"ה ד' הר"ן בשמעתין התמוהי' שכ' ומ"מ מצי אמרה לחכם וכו' והגאון מהר"ם בחי' אנשי שם השיא ד' הר"ן לדרך רחוק שאין לו מובן אמכם כוונת הר"ן דלכאורה ק' מנ"ל להש"ס למידק דר"ה ס"ל צריך לפרט הנדר דלמא לעולם ס"ל א"צ לפרט אבל מ"מ צריך החכם לשאול אם לא נדר בפני אחרי' ואם תאמר לו אין אזי לא יתיר לה וע"ז ביארו ר"ל דיכולה לומר נדרתי בדבר שאי אפשר לחבירו לידע וא"כ ע"כ חכם שרי וע"כ טעמא דרב הונא משמם דקסבר צריך לפרט: והנה בענין הי' מפני הבושה יש כאן ג' פי' לד' תוס' הואיל וביישו כשנדר וכ"כ הר"ן בגיטין אמנם בנדרים פי' הר"ן שיתבייש לשאול על נדרו והרא"ש פי' שיבוש מחבירו שיחשדהו שחילל נדרו ואמנם תוס' הביאו ראי' לפי' ממ"ש בירושלמי דהך פלוגתא תליי' באידך פלוגת' דצריך לפרט את החטא דלד' תוס'