ליקוטי חבר בן חיים ג קכג

מיירי וממילא ידעי' דר"ל שי"מ והוחזקו דשי"מ לחוד הרי ידעי' ממתני' דכל מעשה ב"ד דכשר: וכ' רש"י שמא מאחר נפל ואין זה שלו וכ"כ במק"א ליישב ועתה בע"ה כבא בארוכה דלכאו' מדמחמיר ר"ז בלי"ב בשי"מ בלא הוחזקו מ' דס"ל דחיישי' לתרי שוירי וכ"ד הבי"ש בפשיטות להל' ואמנם לפי מה שביארו תוס' ביבמות בפלוגתא דאביי ורבא אי חיישי' לתרי יצחק דאביי כר"ז א"כ מאי קאמר אביי מכא אמינא לה מדשלחו לי' לאבוה דשמואל לבדוק נהרדעי אי לר"ז חיישינן לב' שווירי מאי אהני לן כלל הך בדיקה וכ"ת היינו דאהדר לי' רבא יבדוק כל העולם ע' רש"י שם שמפ' כי זה לא הי' תשובת רבא ותדע דהנך רבנן דבדוק מסורא עד נהרדעא דהיינו קבא דנהרדעא כמו"ש הרמב"ן שם הוה ס"ל בין כאביי בין כרבא כמבואר ואכתי לאביי מאי אהני א"וו אפי' ר"ז לא חייש כ"א לשי"מ ולב' יב"ש אבל לא לב' שוירי ומעתה היינו דבא רש"י לבאר כיון דלא הוחזקו ולב' שוירי לא חיישי' ולמאי חייש ר"ז לזה כ' רש"י שמא בעל זה כ' עוד גט אחר ונמלך ונאבד כאן מאחר וא"צ לחוש ליב"ש אחר: וז"נ ד' הרא"ש בתשובה שהביא הרמ"א בא"ע דבריו דהיכא דנכתב שם העיר בגט ולא הוחזק באותה העיר לב' שוירי לא חיישי' ותמה עליו הבי"ש הרי לר"ז וודאי חיישי' אמנם הא גופא דקיי"ל כר"ז הוא רק לחומרא והנה חזי' ביבמות שם דבדקו רבנן רק קבא דנהרדעא ותו לא וק' ליחוש לב' נהרדעא ומאי אי' לך למימר או דהל' כרבה וליתא לדר"ז כפסק בה"ג וכ"ח או דלב' שוירי גם ר"ז לא חייש ושפיר כ' הרא"ש: ואמנם רש"י בבב"מ כ' בפירות דהרבותא דכשר ולא חיישי' ליז"ש אחר ונרא' דהנה הרשב"א הק' ארבה ממ"נ לנפילה דחד הרי לא חיישי' דהרי בהוחזקו מהדרי' ושי"מ לחוד ג"כ לא מפסיד א"כ למה תרוויי' כהדדי פוסלין ואמנם י"ל כ"ז שלא הוחזקו כאן ב' יב"ש נהי דשי"מ מ"מ לא חיישי' לתרי שוירי אבל אם הוחזקו לפנינו ב' יב"ש וגם שי"מ שוב חיישי' גם לב' שוירי שיש שם עוד יב"ש אחר והנה ה"ט דרבה ואליבי' כ' רש"י דחיישי' שיש עוד יב"ש ואמנם ר"ז מ"מ פליג ארבה משום קו' הרשב"א הנ"ל וכדמסיק הרשב"א שם וה"ט דס"ל לב' שוירי לכ"ע לא חיישי' וא"כ בשלמא אי לא חייש ר"ז לב' שוירי היינו דפליג עלי' דרבה משא"כ אי ר"ז חייש לב' שוירי למה יפלוג עלי' דרבה הרי קו' הרשב"א לק"מ דלב' שוירי חיישי' היכא דהוחזקו ב' יב"ש לפנינו דחזי' דב' יב"ש מסתייע אמרי' גם ב' שוירי מסתעיין ועכ"פ מוכח דר"ז לא חייש לב' שוירי ושפיר פוסק הרמ"א: והנה רש"י בב"מ כ' לאלתר שתעבור שיירא והוא פלא דע"כ ל"פ אמוראי אלא אי קיי"ל עבר או שהה אבל כמ"ד שתעבור שיירא לא ואפשר ד' רש"י ליישב ד' ר"ז דקאמר מתני' הא אמר תנו לאלתר וק' למ"ד דהיינו עבר או שהה וא"כ ע"כ ידע המוצא ממי נפל ולזה כ' רש"י דר"ז ה"ק דלמא מתני' ר"נ היא דאמר כדי שתעבור שיירא ומשכחת לה שעבר המוצא בזה זה חצי שעה ולא הי' מונח כאן ועכשיו מונח ועדן אין כדי שתעבור שיירא ושפיר הוה לאלתר: ואמנם י"ל כוונת רש"י ליישב קו' הרשב"א על הרא"ש דמאחר דר"ז גם בהוחזקו לחוד פוסל למה לא מוקי כאן בהוחזקו ר"ל וטפי בדע דפליג ארבה מעכשו דנקט ל' רבה ממש ולזה כ' רש"י דמאחר דלר"נ לאלתר היינו כדי שתעבור שיירא ובשלמא אי מתני' בשיירות מצויי' שפיר מחלק בין כדי שתעבור או לא משא"כ אי בהוחזקו ואין שי"מ בשלמא למ"ד עבר או שהה שפיר כיון דעבר או שהה א' דלמא ההוא הוה ולהכי מוקי ר"ז מתני' בשי"מ: גמ' הא אמר תנו ובב"מ טעמא דנמלך ונרא' דהש"ס בגיטין ל"מ לי' לדיוקא מהא דתנן נמלך משום דהאי נמלך ע"כ לאו אגיטי נשים קאי דבגיטי נשי' אי עדן לא נתנן נהי דידעי' בבירור שלא נמלך מ"מ מאן משוי לן שליח להולכה וכ"ת דהשליח קמן קאי ולמה נחיש לנמלך כלל והש"ס בב"מ דפריך נ' דהכי פריך נהי דהאי נמלך ע"כ אשאר ענייני' דתנן התם קאי מ"מ בא לאשמעי' אם אמר תכו נותנין דלא נימא דלמא בנתים נתן הך מתנה לאחר וע"ד שכ' השי"מ ב"מ קמ"ל דלא חיישי' ומ"מ אשמעי' דאמר תנו נותנין ודומיא דהכא בגיטי נשים ג"כ ע"כ נותנין דאל"ה לא הוה תני להו כהדדי ומ"מ הש"ס דגיטין ל"מ לי' הכי וכן מורה ל' רש"י בגיטין שכ' ומדתלי טעמא בשאני אומר ולא קאמר בנמלך וכ"ת א"כ מאי מק' דק' קו' תוס' נ' דגם זה יישב רש"י שהתחיל בדבור א' לא יחזיר בין לבעל בין לאשה וסיים ומדתלי טעמא וזה הו"ל לרש"י לרשום דבור חדש על הא אמר תנו אמנם רש"י הורה לן כוונת הש"ס דבאמת האי לא יחזיר גם אבעל קאי והאי שאני אומר לא קאי כ"א דלא יחזיר לאשה ומוטב שהשמיט תכא האי שאני אומר א"וו דבא לדייק לן הא אמר תכו כה"ג מחזירין לבעל לתכו לה וא"כ קאי אתרוויי' דמחזירין לבעל והחזירו לה משא"כ אי הוה דיוקא רק שכבר נתנו א"כ לא קאי רק אדידה ול"ש זה ללא יחזור דקאי אתרוויי': והנה לפי פי' קו' הש"ס בגיטין שכ' שפיר קאמר ר"ז דלמא לאלתר דווקא וצ"ל לרבה משום דומיא דשטרי חליצה כתי' בתרא בתו' משא"כ להש"ס ב"מ לפימ"ש דעיקר הקו' דע"כ גט ודייתיקי ומתנות שוין א"כ כי היכי דהתם אין חילוק בין לאלתר ולזמן מרובה ה"ה בגט: והנה ע"ד קו' תוס' יל"ד דמאי קאמרי דהדיוק אילו ידעי' שכבר נתן היינו מחזירין ולמה מחזירין דלמא פרע לה הכתובה והחזירה לו הגט וממנו כפל ואולי בזה מקרי ס"ס חדא שמא אין זה גיטה וגיטה בידו ולא יצטרך לפרוע לה וא"נ זה גיטה דלמא ממנה נפל ועדן לא פרע ול"ש בזה ד' השי"מ ב"מ דס"ס לא עדיף מרוב וגם ה"נ נימא דאין הולכין בממון אחר הרוב דהיינו לאפוקי ממונא אבל אנן השתא לאו אממונא דיינינן כ"א שמא יבא מזה הפסד ממון וכיון דהוה ס"ס אין לנו לחוש: והנה בב"מ כ' תוס' עוד להוסיף ונמלך אורחא דמלתא היינו משום דהש"ס בב"מ קאמר בהדיא טעמא דנמלך והק' רש"א א"כ מאי מתרצו תוס' הרי כבר כ' דאורחא דמלתא תנן נמלך והי' נ' דכוונת תוס' בתי' דעכ"פ משום אורחא דמלתא לא הו"ל לתנא למנקט מילי דמייתי לידי טעותא דאיכא למידק הא אמר תנו נותנין ובזה מיושב ג"כ קו' תוס' לקמן לר"ז דמ' לי' אורחא דמלתא והק' רש"א דהו"ל לר"ז למימר ה"ט ולא למימר דלמא לאלתר אמנם כוונת תוס' מאחר דקו' רבה הי' משום אורחא דמלתא לא הו"ל לתנא למתנא לישרא דאיכא למטעי