ליקוטי חבר בן חיים ג קכב

סי' דרבנן לא מהדרי' ה"נ לענין גט וטעמא דרב אשי י"ל דמס' לי' אי כרבה אי כר"ז דלרבה דגם באיס' בעי' ש"מ והוחזקו א"כ אין סברא לחלק בין אי' לממון משא"כ לר"ז דבאי' בש"מ לחוד לא מהדרי' וכ' הרא"ש דכ"ש בהוחזקו ובממון מבואר ביבמות גבי נאני בר חבו דהוחזקו כשר א"כ חזי' דאי' חמור ולמה יהא סי' שאינו מובהק עדיף מש"מ ולא הוחזקו דחיישי' דלמא איכא עוד יב"ש ששמו ושם אשתו כשם זה ושם אשתו ולמה בסי' שאינו מובהק לא נימא הכי והיינו ספיקא דרב אשי וא"כ מאחר דהרמב"ם פסק לחומרא כלי"ב דר"ז פליג שפיר פסק ג"כ דבעי' סי' מובהק דווקא: ועד"ז יש לתרץ קו' הד"מ על הב"י שכ' דגם בסי' שאינו מובהק ספק מיהא הוה והק' הד"מ אפי' בלא סימן כלל ג"כ הוה ס' מיהת דלמא ממנו ולא מאחר נפל אמכם למ"ש כוונת הב"י דה"ה והר"ן כ' דהרמב' פ' כר"ז לחומרא אבל דווקא בשהה ולא בעבר דתרי חומרי לא עבדי' וא"כ למ"ש דהך דסי' מובהק תלי' ברבה ור"ז א"כ גם בסי' שאינו מובהק בעי' שהה מיהת אבל בעבר מהדרי' אפי' בהוחזקו וש"מ: והנה ה"ה עמד ע"ז למה לא הביא הרמב"ם לחלק בט"ע בין צורבא מרבנן לע"ה וכ' הלח"מ די"ל אי סי' דאוריי' אפי' לצורבא מרבנן לא מהדרי' בטב"ע ושוב חזר בו ולי כ' לחזק דברי הלח"מ דיל"ד ארבב"ח כיון דהו"ל סי' לא הוה לי' למימר כ"א סי' אי' לי בגווה ואם לא יהדרו לו דסברי סי' לאו דאוריי' אזי יאמר להם צורבא מרבנן אכי ויהדרו לי' בטב"ע ועד"ז הי' נודע לו אי ס"ל סי' דאוריי' מה שלא ידע עכשו ועוד שלא מן הדוחק למה לי' למימר מיד צורבא מרבנן אנא אמנם הא בהא תלי' וה"ק להו אי ס"ל סי' דאוריי' א"כ לא מהדרי' בט"ע אפי' לצורבא מרבנן א"כ אי' לי' סי' בגווה ואי ס"ל סי' לאו דאו' הרי ע"כ מחזירין לצורבא מרבנן בט"ע אי' לי ט"ע בגווה והיינו דרצה להשמיעם דממ"נ יהדרו לי' והא גופא בא להודיע דאי סי' דאוריי' לא מהדרי' בטב"ע אפי' לצורבא מרבנן וה"ט דמלתא דהתורה אמרה עד דרוש אחיך ודרשי' דרשיהו אם הוא רמאי ואי סי' דאוריי' א"כ ר"ל דרשיהו בסי' אבל אי סי' לאו דאוריית' מאי דרשי' הרי בעי' עדי' ודנימא דהתורה ר"ל סי' מובהק לא מסתבר דא"כ לא' מאלף יחזיר אבידה ומה"ט באמת השמיטו תוס' בשמעתין הא דסי' מובהק ולא כ' כ"א בעדים ודקדק עלי' רש"א אבל כוונתם דדוחק לומר דכל מצות השבת אבידה דכ' רחמנא לא מיירי כ"א בסי' מובהק א"וו בטב"ע ע מהדרי' ודווקא לאחר דרישה שאינו רמאי והיינו צורבא מרבנן וא"כ מאחר דפסק הרמב"ם סי' דאוריי' השמיט להא דמהדרי' בטבע: וכ' רש"י בגיטין צורבא דלא משני בדבורי' ואי' ליה טב"ע ובב"מ לא כ' כ"א דמוחזק לן דלא משקר כוונת רש"י בשמעתין ליישב קו' הרמב"ן הרי אפילו בדי"ב סמכי' אטב"ע דע"פ פלניא קטל נפשא ולזה כ' רש"י דהענין הוא כך דבשלמא צורבא מרבנן ידע לחלק בין סי' לטב"ע ואי אמר דאי' לי' טב"ע אינו סומך על סי' דידע דבסי' לא מהימן ובמזיד אינו משקר אבל ע"ה על סי' שאינו מובהק שי"ל באבידה סומך ואומר כי מכירו בטב"ע ובאמת אין לו כ"א סי' וכ"ז שייך בגט ושאר חפצי' משא"כ בבני אדם שאומר פלניא קטל נפשא אי לאו שמכירו באמת לא הוה אמר הכי על סמך סי' דאי' ליה בההוא גברא: ועתה נבא לפ' מתני' על סדר כיד ה' הטובה עלינו כ"כ לדקדק ל' המביא גט למה לא קיצר התנא ותני שליח שאבד את הגט ויישבנו לד' הרמב"ם ע' במק"א אמנם ד' תוס' ורש"י לפי גי' לפנינו וכן רוב ראשונים דהיכי דאית לי' מגו מהדרי' לי' בטב"ע ובזה מיושב מה שכ' לעיל להק' למה לא תנן לד' תוס' וסייעתו מיד ברישא מצאו לאלתר או שמכירו אמנם רישא מיירי דלית לי' מגו ובעי' לאלתר דווקא וסיפא מיירי דאי' לי' מגו ומעתה י"ל אלו קתני שליח שאבד ובעי' לאלתר דווקא אבל במגו לא מהימן הייתי אומר בשליח דווק' לא מהני מגו דחשדי' לי' דמשקר משום שכר שליחות וכמו"ש הרשב"א בזה אמנם בעל עצמו דלא משקר ס"ד דלא ליבעי מגו לזה נקט תנא המביא גט דהכל בכלל אפי' הוא עצמו שהביא גטו ואעפי"כ בלא מגו לא מהימנינן לי' בטב"ע ומטעם שכת' תוס' לקמן דאמר בדדמי משום דלא מסיק אדעתי' שיש יב"ש אחר שנאבד לו ג"כ גט במקום הזה: ודע דמה שנתקשה הרש"א לקמן בד' תוס' דלמא באמת אם אומר שמכירו מהדרי' היינו דאס"ד למימר הכי א"כ הוה מסתבר לר' ירמי' ורב אשי לאוקמי בהכי כשהבעל מכיר בטב"ע מלאוקמי באומר שליח או עדים נקב בצד אות או מעולם לא חתמנו א"וו בלא מגו לא מהני טב"ע ומתני' במצא גיטי נשים וכן בריי' דמצא גט אשה לא מ' דמיירי שהוא עצמו מצאו: וכ"ת אכתי הרי במתני' מצאו תנן ומ' שהוא עצמו מצאו וא"כ אי' לי' מגו ולמה בעי' לאלתר דווקא הרי י"ל דמיירי שמצאו בעדים וכמו"ש הרשב"א ג"כ אא"כ למה לא תנא תכא טפי נמצא וידעי' ממילא שאחר מצאו וליכא מגו וי"ל דהא מלתא תלי' בשיעורא דלאלתר דלמ"ד שלא עבר אדם שם ואי הוה תנא נמצא אף די"ל דא' מבני חבורת השליח מצאו מ"מ יש לטעות שאדם אחר עבר ומצאו ושוב אין זה לאלתר ומ"מ אין לדייק מזה דתנא דידן לא עבר ס"ל דדלמא בפלוגתא לא קמיירי ונקט מצאו דנדע דמגו מהני הרי אשמעי' בסיפא אם מכירו כשר: ואם לאו חסול יל"ד הך סיפא ל"ל כיון דתנן מצאו לאלתר כשר וכ' דמהא דייק ר"ז בלי"ב דלא בעי' ש"מ וגם הוחזקו והשתא הכה החילוק בין הוחזקו לש"מ דבהוחזקו כ' הרמב"ן דמהני בדיקה מיהת כדאמרי' ביבמות בדקו רבנן וכו' משא"כ לענין שי"מ דחיישי' לנפילה דעלמא לא מהני בדיקה ומעתה מתני' דתנן ואם לאו פסול ע"כ בשי"מ מיירי דבהוחזקו ל"ש פסול והיינו דדייק תכא למתני דאי תנא רק לאלתר כשר הו"א מתני' בהוחזקו קמיירי דלאלתר אפי' בדיקה א"צ אבל שי"מ אפי' לכתחלה כשר וכמו"ש הרא"ש דשי"מ מסתבר טפי להכשיר מהוחזקו להכי תנן ואם לאו פסול דע"כ קאי אשי"מ דהוחזקו ל"ש למימר כ"א תיבדק וממילא ידעי' דגם בשי"מ פסול לזמן מרובה ומיושב ג"כ קו' הרשב"א שהביא הלח"מ אד' הרא"ש דלמה לא קאמר ר"ז ללי"ב כאן הוחזקו כאן לא הוחזקו דמתני' דתנן ואם לאו פסול ע"כ בשי"מ מיירי אמנם כ"ז לר"ז דס"ל ממתני' דמעשה ב"ד אין ראי' דמיירי דאשתכח מאבראי ולא ידעי' דשי"מ כשר אבל לרבה הרי ממתני' דמעב"ד כבר ידעי' דשי"מ בלא הוחזקו כשר ומעתה אי תנן מצאו לאלתר לא זולת הייתי אומר דדווקא בשי"מ הוא דכשר אבל בהוחזקו דגרע משי"מ פסול להכי תנן ואם לאו פסול דנדע דמתני' בשי"מ