ליקוטי חבר בן חיים ג קיא

לחוש דלמא לא נכתב לשמה וא"כ הם אמרו והם אמרו משא"כ לרבא דבכל קיום שטרות בעי' תרי ומ"ש הכא אלא כיון דאצטריך לרבא לשנויי משום עגונא אקילי פריך ומשני גם לרבה הכי: והנה כבר עוררנו לעיל במתני' דבשלמא לרבה היינו דתנן צריך דחומר החמירו משא"כ לרבא דאדרבא אקילו ביה רבנן מה ל' צריך דתנן וכ' דמ"מ כיון דתנן לקמן א' אומר בפ"נ וא' אומר בפ"כ כיון שאין הגט יוצא מת"י שני' אף שמכירין חתימת העדים פסול לרש"י מיהת כמו שנבאר לפנינו בס"ד וא"כ שפיר שייך ל' צריך:. רש"י ד"ה דאתיוה בי תרי הנ' בד' רש"י דק' לי' למה לא קאמר הש"ס גט מקוים א"ב א"וו אפי' לרבא תק"ח קבועות אפי' בגט מקוים צ"ל בפ"כ וא"כ הא דאמרי' לקמן באין גט יוצא מת"י שנים לרב צריך היינו אפי' מכירין חתימת העדים ואתיוה בי תרי ה"ט כמו"ש רש"י לקמן פ"ב משום דמוכחא מלתא דשכי' שלוחין ומה"ט לא כ' רש"י דמיד יקיימו הגט כי זה באמת לא מהני לרש"י ומה שהק' לתוס' אטו בכיפא תלו להו הענין כיון דידע הבעל ששלח ב' שלוחים שוב לא יערער ומ"מ ל' רש"י מורה בהדי' שעדין לא קיימו ול"ק קו' רש"א ע"ד תוס', והנה יל"ד לרבה לאחר שלמדו דגזרי' שמא יחזור הדבר לקלקולו והת' אם מעיקרא הי' חשש גמור משא"כ לתוס' שכתבו דגם מעיקרא לא חשו כ"א שהבעל יערער שלא כדין ומאי שמא יחזור לקלקולו שייך וצ"ל דמ"מ היינו מחויבי להזדקק לו ואם עכשו לאחר שלמדו לא מזדקק לו גם אם יחזור הדבר לקלקולו לא נזדקק לו: בענין פלוגתת רש"י ותוס' בידעתי ע' לפנינו בס"ד: בפ"נ אבל לא בפ"נ הנה לרבה אצטריך תרוויי' דלא נימא כתיבה הוא דבעי' לשמה ולא חתימה וכן אפכא ובזה י"ל קו' רש"א לקמן ברש"י ד"ה בפ"נ שהק' רש"א למה לא מייתי רש"י מרישא דהשתא בפני נחתם לחוד פסול וכו' עיי"ש ולמ"ש א"ש דאי לא הוה תני כ"א ולא בפני ככתב ה"א דטעמא משום לשמה ומתני' ר"א דכתיבה הוא דבעי לשמה ולא חתימה ולכן אצטריך אבל לא בפני נחתם: ואמנם לרבא לא זו אף זו קתני ל"מ לא אמר בפני נחתם וודאי פסול אפי' לא אמר בפני נכתב ג"כ פסול אף דלא הוה כ"א משום אחלופי: בפ"נ כלו לפי גי' דידן במתני' שוב הוה לא זו אף זו לרבא דס"ד דמשום אחלופי גם בחציו אחרון סגי ולרבה דאי' לי' דרבא תרוויי' צריכי חד משום קיום וחד משום לשמה אלא דלהרמב"ן שכ' דלרבה משו"ה סגי בבפ"נ דע"י שהי' בשעת כתיבה וודאי בעל זה שעשאו שליח צוה לכותבו וספרי מגמר גמירי וא"כ למה בחציו אחרון פסול כיון דעכ"פ מוכח כי בעל זה צוה לכותבו וצ"ל דעכ"פ זה לא מקרי עדות כלל וכמו"ש הרשב"א: תוס' ד"ה בפ"נ ע' רש"א ונ' דגם אליבא דרבא ורב אשי שפיר מק' תוס' אסתמא דגמרא למה מק' ממציעתא ולא מק' קו' תוס' מרישא ולישני או כרבא או כר"א: רש"י ד"ה שיטה א' בא ליישב מנ"ל להש"ס דר"א חציו ראשון דווקא קאמר דאס"ד איזו שטה שתהא א"כ גם בקן קולמסא אי תיבה א' ליסגי א"וו חציו ראשון שבו עיקר הגט קאמר אמנם מל' רש"י מ' דבשטה ראשונה כותב שם האיש והאשה והזמן ומ' דלא בעי' לרש"י י"ב שורות דא"כ א"א למעבד הכי: רש"י ד"ה בתקנת חכמי' עדות השליח כ"כ לשטתו דמפ' דקו' רבא הוה הרי ידעתי מהני ומנ"ל לרבא דס"ל הכי לרב חסדא הרי קאמר או כלו בתק"ח וא"כ בפ"נ דווקא בעי' ולזה פי' רש"י דבתקנת חכמי' ר"ל דהימנוהו לשליח אבל מאיזו ל' דבעי למימר לא מיירי ר"ח: תוס' ד"ה מי איכא מידי ר"ל לרש"י דסברת רבא דבשלמא אם הוא אומר בפני נכתב וידעתי ל"ש אתי לאחלופי דידעי כ"ע משום שליחותי' הימנוה אבל כי נקט לי' אחר בהדיה הרי דלא מהימן משום שליחותי' שפיר שייך אתא לאחלופי אלא דרב אשי מק' לאחר שכשר יחזור ויפסול כיון דמתחלה אמר בפ"נ וידעתי ותו' לא צריך שוב ל"ש למפסלי' משום אחלופי: תוס' ד"ה אני עד שני הנה לפי תי' ראשון ה"ה בפ"נ פסול אם הוא עד שני ולתי' שני דווקא אם אמר בהדי' אני הוא עד שני: גמ' השתא א' אומר וכו' ע' רש"א וי"ל כיון דבאמת בחציו ראשון כשר בבפ"נ ס"ד כיון דכל עיקר טעמא משום אחלופי גם בחציו אחרון סגי קמ"ל דחציו אחרון פסול: רש"י במתני' רפ"ב ד"ה א' אומר וכו' דבריו צריכין ביאור שכ' דלמ"ד דמתני' בשני' שלוחים טעמא משום אתי לאחלופי הרי למ"ד דמתני' בשני' שלוחי' אמרי' חלוק הי' ר"י אף בראשונה כמו"ש רש"י לפנינו וטעמא דת"ק משום גזירה שמא יחזור דבר לקלקולו וכ' ד' רש"י דרב אמי לקמן דקאמר ג"כ בלי"ק דמתני' בשני' שלוחים ע"כ לית לי' טעמא משום לשמה דאי ס"ל טעמא משום לשמה אמאי ברישא פסלי רבנן היכא דגט יוצא מת"י שני' הרי עד חתימה הוא שליח ומהימן כשני וכן עד כתיבה וגם יש שנים על הכתיבה אלא ש"מ דטעמא דת"ק משום אחלופי וז"ש ר"י בשני' אומרים בפני ככתב פסול משום האי טעמא כלומר אפי' בשני' שלוחים מ"מ שייך אתי לאחלופי: ואמנם מה דמ' מד' רש"י דאפי' למ"ד באין שני' שלוחין ס"ל דחלוק ר"י אף בראשונה אף דיש לחלק וכדמ' מד' רש"י גופא לקמן מ"מ מדפשיטא להש"ס דאתמר עלה חלוק הי' ר"י אף בראשונה מ' דבמסקנא לא נחתי' לחלק לר"י כלל: רש"י ד"ה שאין גט יוצא בב"ד הנה ד' רש"י נ' מאחר דכולא מלתא כמו"ש רש"י לקמן דשני' שלוחי' מוכחא מלתא ולא גזרי' לא אמרי' מוכחא מלתא כ"א ע"י ששני אדוקין ודווקא נקט רש"י ולא כמו שביאר הרשב"א דברי' ואמנם לא בעי' כ"א בעת שיבאו לב"ד יהיו שני' אדוקי' לא זולת וז"ש רש"י יוצא בב"ד: ואמנם ד' תוס' דהא' שהוא אדוק בו נאמן לומר דחבירו ג"כ שליח דמה אלו רוצה לשקר הכ' אומר בפ"נ וד' רש"י צ"ל כיון דכולא מלתא דבפ"ב תק"ח היא דיו אם אומר אבל לא דיהא מהימן במגו: והנה בד' רש"י דבמוכחא מלתא תלי' מיושב ג"כ ד' רבב"ח שאמר בשני' מהימני מה אלו יאמרו בפנינו גרשה וק' אם גם אין גט יוצא מת"י שני' ג"כ שייך לומר מה אלו יאמרו בפנינו גרשה אע"כ דלא מהכי מה אלו יאמרו כ"א היכא דמוכחא מלתא וכמ"ש רש"י: