ליקוטי חבר בן חיים א צד

בעיר א' ומי' בהכחשה לא אכפת להו לתוס' מדלא הזכירו מזה וכ' פלוגתיי' התוס' לטעמי' דהימני' ל"ש לר"ה במלתא דאי' כ"א מיגו ובמקום אם איתא אין כאן מיגו וא"כ בעיר א' דשייך אם איתא י"ל דליכא מיגו דהיא לא תקבל דק' לה ג"כ מ"ט לא יהיב לדידה משא"כ הרא"ש ס"ל דגם ר"ה ס"ל הימני' רק במקום אם איתא לית לי' הימני' במלתא דאי' אך כ"ז שאין הבעל מכחיש הוא נאמן ובאמת לא מחלק הרא"ש כלל לר"ה בין עיר א' לב' עיירות שהרי הכריח ריש מכלתין מקו' תוס' דכשהאמינו רז"ל לשליח לומר בפ"נ על הכל האמינהו אפי' אטענת פקדון עיי"ש וסברתו כסברת ה"ר אבגדור דגם במזוייף טענת הבעל דאוריי' אבל מאחר שהאמינהו רבנן בדרבנן קודם שבא הבעל וערער שוב לא השגיחו בערעור הבעל וכן ה"נ מאחר שקודם שבא הבעל הי' נאמן מטעם שליש גם אח"כ האמינוהו אם אמר בפ"נ ובכולא סוגי' לא הזכיר הרא"ש אף דפסק לחומרא כר"ה מד' תוס': והנה הבי"ש הוכיח מראי' הרי"ף דהל' כר"ח מדמק' הש"ס ולהימני' לשליש ש"מ דהרי"ף ס"ל דר"ה פליג אפי' היכא שאין הבעל מכחיש דהרי התם הבעל אומר לגירושין וגם אפי' בב' עיירות דאל"כ שוב אין ראי' וא"כ ס"ל להרי"ף דר"ה לית לי' הימני' וכד' תוס' ואמנם גם מיגו לית לי' לר"ה כ"א גבי לדידה אבל לגבי שליש לא וכמ"ש לעיל בד' רש"י דעכ"פ אם לגירושין קבלה למה לא נתן לה משא"כ בדידה מיירי שהגט בידה הוה מיגו טובה ולהכי מודה ר"ה: ועד"ז הי' נ' דשקיל וטרי הרי"ף בנוסחא ראשונה הוה ס"ל דר"ה מודה דאמרי' המני' היכא דאין הבעל מכחיש ודחה הראי' ובנוסחא אחרונה חזר בו וס"ל דר"ה בכה"ג פליג ומטעם דמ' מפשטא דסוגי' דקו' הש"ס ממתני' לא הי' אלא לר"ח אבל לר"ה ניחא ש"מ דר"ה בכ"ג פליג: ואמנם לאחר העיון כ' פשט ד' הרי"ף בראיה שהביא עד"ז דלכאורה מאי מק' הש"ס כלל וליהימני' לשליש אטו לא ידע דמיירי שהגט אבד א"וו קו הש"ס הי' עד"ז כיון דהבעל נאמן לומר שעשאו שליש א"כ מה לי גט בידו או לא ומשני הש"ס דאין שליש נאמן אא"כ הגט בידו ומק' לי' שוב הרי הכא הבעל ע"כ נאמן שעשאו שליש ולמה לא יהא דיבור הבעל כמו גט יוצא מת"י ומשני לי' דהבעל אינו נאמן כ"א לומר גרשתי וכאן לא קאמר גרשתי ואין דיבורו מעלה או מוריד אמנם כ"ז אי הסוגי' לר"ח דס"ל הימני' שפיר עלה ע"ד המק' להק' משא"כ לר"ה דמטעם מיגו לחוד הוא דנאמן וכיון דאבד הגט מאי מיגו שייך א'"וו הסוגי' כר"ח: ומודה ר"ה דאי אמרה וכו' יל"ד מה עלה ע"ד לומר כן והי' נ' ראי' מזה לד' הרא"ש בלי"ק דהך דמודה ר"ה מיירי בשהגט בידה וא"כ שפיר ס"ד דיהא השליש נאמן במיגו דהרי חזי' שקבלה הגט ומ"מ מק' הש"ס כיון דעכ"פ במה שהגט בידה לחוד לא מהימנא דהרי היא לא ידעה אם נתגרשה או לא והשליש לא מהימן מטעם אם איתא מהית"י תהא נאמנת: ועד"ז מבואר דין שכ' הרמ"בם פי"ב דאם השליש נתן לה הגט אף שהיא אינה יודעת והבעל אומר לגירושין שליש מהימן וכ' לעיל דלמ"ש ה"ה דהרמ"בם מפרש הסוגי' בש"ק מנ"ל להרמ"בם הא מלתא אמנם למ"ש דהיינו ענין לי"ק דרבה וע"כ לא פריך הש"ס אלא דלר"ה לא ניחא ואס"ד דגם לר"ח לא ניחא טפי הו"ל להש"ס להק' אטו ר"ח מודה כה"ג אלא ש"מ דלר"ח ניחא: אלא שהרא"ש הק' אפי' זה א"כ מאי מודה שייך הא לא הוה מעין פלוגתי' והי' נ' באמת ראי' מכאן לד' הרי"ף בתשו' דסוגי' בשליח הולכה והוה שפיר מעין פלוגתיי' אמנם בלא"ה א"ש דהק' הש"ס א"כ דס"ל לר"ה דאם איתא עדיף מהימנא היינו בלא מיגו אבל במקום מיגו מיגו עדיף: ולד' הרא"ש בפי' בתרא י"ל דס"ד כיון דה"ט דלר"ה לא מהימן במיגו דהשתא דבעל אומר לפקדון שוב ליכא מיגו ומקמי הכי הו"ל מיגו למפרע אמנם איהי אמרה דכבר אמר לה השליש דלגירושין יהבה ניהילי' ואז הי' מהימן דהוה מיגו שפיר א"כ לא ליחשוב מיגו למפרע וליהמנה דאמר לה אז וע"ז דחה הש"ס דמאחר דעכ"פ עכשו אין בדבריו ממש לר"ה משום מיגו דידה א"א שתהימן: ושליש אומר לגירושין יל"ד ושליש אומר נתתי לה הו"ל למימר כמו היא אומרת נתן לי ונ' דהרשב"א כ' אף דמל' הש"ס מ' דבש"ק דאומר הבעל גירשתי הבעל מהימן לית הל' הכי כ"א דיחוי בעלמא הוא דקאמר הש"ס לד' המק' ובאמת קיי"ל דאינו נאמן כ"א לחומרא ויש להסביר עד"ז דהש"ס לא קאמר כ"א מהא דאר"י כאן הו"ל דבר שבערוה לא תפשוט דס"ל בעל שאמר גירשתי נאמן היינו לחומרא דלמא לעולם אף לקולא והכא בשליח הולכה מיירי ולא קאמר כלל גירשתי אבל באמת ר"י אף בש"ק קאמר ומשו"ה קאמר סתם שליש אומר לגירושין וכ"ת בש"ק אמאי אומרת נתן לי י"ל לרבותא קאמר אף שאומרת נתן לי ולא עכב הגט בידו בכ"ז הוה דבר שבערוה: ודע דדוקא נקט הש"ס היא אומרת לבסוף דאם היא באה תחלה לבדה לב"ד ואומרת נתן לי באמת נאמנת דעדן ליכא דמסייע' לה: ולהימני' לשליש כ"כ לעיל דקו' הש"ס הי' הואיל והבעל אומר שהימנ' וה"ט דפריך תחלה וליהימני' לשליש ובתר הכי וליהמני' לבעל דקו' שניי' מפ' הראשונה וכמ"ש: ואמנם יע"ל דלהכי פריך תחלה וליהמני' לשליש דשליש אפי' למפרע בשעת קבלה נאמן כמ"ש הר"ן אבל הבעל אינו נאמן כ"א מכאן ולהבא: אא"כ שהקו' בפ"ע ק' מאי עלה ע"ד המק' דשליש שאין שלישות בידו יהא נאמן וכ' דבריי' דלעיל אטעיתי' דמסיים בה במד"א בזמן שהשלישות יוצא מת"י ומ' לי' להמק' דדווקא התם דקאי אשליש נאמן משני' שהבע"ד מכחיש אותו הוא דקאמר דבעי' שלישות יוצא מת"י משא"כ הכא דגם הבעל אומר לגירושין השליש נאמן אפי' אין השלישות בידו והש"ס דחי לי' שפיל לסיפא דהך בריי' דמסיים אבל אין שלישות יוצא מת"י הרי הוא כשאר כל אדם וא"כ אינו נאמן כלל יותר מע"א: ולימא חזקה שליח עושה שליחותו יל"ד מאי ס"ד דבחזקה שליח עושה שליחותו נתיר א"א לעלמא וכ"ת גבי גירשתני נמי נימא הכי התם הו"ל כאנן סהדי דאין אשה מעיזה משא"כ כאן והי' נ' לומר דק' לי' להש"ס למה אסור בכל הנשים ליזל בתר רובא ורובא וחזקה רובא עדיף ותו דהרי איכא חזקת היתר לכל א' וא' שירצה לקדש אלא. ש"מ דהך חזקה עדיפא טובא ואמאי לא ניזל גם כאן לקולא: