ליקוטי חבר בן חיים א פד

כדברי' העשויין להשאיל ואהא ק' להו דעכ"פ גם אביי סבירא לי' דבעדי' אין לו חזקה ומאי ע א"ה דקאמר וע"ז כ' דה"ק לדידי הא דבעדי' יש לו חזקה היינו משום דגם בדברי' העשויין להשאיל אי' לי' חזקה אבל לדידך מ"ש עדי': תוס' ד"ה המפקיד י"ל דלקוח במיגו דנאנסו לא הוה מיגו דבלקוח יכול להשתמש בו ולטעון חזרתי ולקחתי וכ"ת א"כ אמאי הוה החזרתי במיגו דנאנסו חזקה במפקיד אצל חבירו בשטר התם באמת לא חיישי' שישתמש בו כ"א ישתמש ממילא יהא המפקיד נאמן בטענה דשטרך בידי מאי בעי דלגבי חזרתי ולקחתי וודאי מהני האי טענה: ותי' ר"ת ל' זה ק' למאי נ"מ דייק ר"ת היאך הי' לאביי לומר ומזה נ' דלאו דק' להו לתוס' דלבתר דשני לי' רבה צריך להחזיר בעדי' הי' לו לאביי להק' כך דעדיפא וק' לי' אלא קו' הי' דמעיקרא הו"ל לאביי להק' במיגו דנאנסו כי היכא דלא לישני לי' רבה צריך להחזיר בעדי' וע"ז כ' תוס' כיון דלאביי פשיטא לי' דא"צ להחזיר לא אסיק אדעתי' למפרך הכי ולבתר דשני לי' רבה וודאי אסיק אדעתי' כמ"ש תוס' לקמן דהיינו קו' אביי מעבד מ"מ כיון דעדיפא וק' לי' ורבה הדר בי' שוב לק"מ ומיושב קו' רש"א ע"ד תוס' אלו: בא"ד א"נ אחר שנתקנה שבועת היסת ובעי' דררא דממונא צ"ל ע"כ דהנך י"מ מפ' מסר בעדים אבל עדי' לא ידעי לאיזו ענין מסר לו וכמ"ש תוס' לעיל דאי ידעי עדי' אטו העדאת עדי' גרע מהודאת פיו ואמאי בהודאת פיו הו"ל נתתי לךנ דררא דממונא ובהעדאת עדי' לא מקרי החזרתי דררא דממונא: ואמנם ר"ח בתוס' לקמן ע"כ מפ' עדי' דידעי דבעדי' דלא ידעי מאי שייך כאלו התנה אל תפרעיני אלא בעדי': ויל"ד מאי מק' ר"ח אי"מ מעבד בעבד מאי נאנסו שייך הרי האומן משתמש בעבד זה הניתן לו לאומנת והו"ל שואל וחייב באונסי' וצ"ל דכיון דמלמדו אומנת בעד תשמישו הו"ל שומר שכר ובתר דמשלם זמני' אי ליכא ראה מאן יימר שנשתמש בו: ראה עבדו נ' דבריי' אתי' לפרושי מתני' דלא תקשה לך מה ענין האומנין אין להם חזקה לכאן דמיירי בחזקת ג' שנים ומפ' הבריי' דשייך שפיר גבי אומן ג' שנים כגון בעבד ודלא תימא דמתני' רק בחזקת ג' שנים מיירי נקט נמי טלית דמיירי בחזקה דלאלתר: מה טיבו מבואר מפי' הרשב"ם לפנינו דהא דאומר מה טיבו קאי אסיפא ביוצא מת"י אחר לזה שייך מה טיבו אצלך ולא ארישא באומן: וכן הא דכפל מכרתו ונתתו במתנה נקט משום סיפא דהאחר טוען מכרתו לאומן ומאין ידע משום דבפניו אמר לו שיוכל ליתנו במתנה דאי לאו דקאמר הכי במה דאמר למכרו דלמא שליח שווייהו והוה לי לוקח זה ע"א וחייב האומן שבועה שהחזיר המעות לבע"הב: רשב"ם ביוצא הטלית כ' דמשום דבעבד בעי' ג' שנים לא שייך בעבד ל' יוצא מתחת ידו א"וו משום טלית נקט האי לשנא: וכי ראה מיהת תפס לי' מזה הק' הר"י מגאש על הרי"ף דס"ל לאביי אפי' בלא ראה אומן לא מהימן א"כ גם לדידי' ק' ראה ל"ל ונ' ד' הרי"ף דהכל תלוי בחיוב שבועה וכל היכא דאחר נאמן בלא שבועה גם אומן נאמן ואמנם היכא דאחר חייב שבועה אומן לא מהימן כלל כך היתה תק"ח והנה בראה ויש עדי' שהי' מעולם של בעה"ב זה כל לוקח חייב שבועה אומן אינו נאמן ואמנם בלא ראה די' מיגו דלה"דומ וודאי לדידן דבלה"דמ ג"כ נשבע היסת א"כ אפי' בלא ראה אינו נאמן אבל הך בריי' דמיירי מקמי דתיקן היסת שהרי בימי ר"נ ניתקנה שפיר בעי תנא ראה: הדרי יל"ד לפי ד' תוס' דרבה מעדי' סתמא מיירי למה הדר בי' רבה לגמרי וסבר דמפקיד בעדי' א"צ להחזיר דלמא דווקא בעדי' סתמא לא סגי והכא בבריי' בעדי' סתמא מיירי ולהכי בעי' ראה אבל בעדי' ממש שראו שנתנו לתקן צריך להחזיר בעדי' וצ"ל דא"כ הוה ק' שוב קו' תוס' נה לי אומן מה לי אחר: צריך לפורעו בעדי' יל"ד להחזיר הו"ל למנקט מה ענין פורעו בכאן ונ' דאביי מס' לי' אי הא דקאמר רבה צריך להחזיר באומן דוקא קאמר או משום דלא מחלק בין פקדון למלוה ופריך לי' מאומן והדר בי' רבה וק' לי' לאביי אמאי הדר בי' הרי טעמא דידך משום המלוה בעדי' צריך לפורעו בעדי' וא"כ דלמא הך בריי' כאידך מ"ד וא"ל רבה הדרי בי מ"א ומיושב קו' תוס' על ר"ח דאדרבא הן הן ד' אביי: מתיב רבא ע' רשב"ם כוונת דבריו למ"ש הרמ"בן דלאו דרבא כרבה ס"ל כ"א הכי איתמר בל' זה בביה"מ וטעמא דרש"בם כ' דאי רבא כרבה ס"ל א"כ בעי' עדי' וראה ולקמן בתך רמאי דפומבדיתא ע"כ לא הוה עדי' מדקאמר להד"מ ומה קאמר רבא ראה תניא דהרי התם אפי' ראה לא מהניא: הנותן טליתו לאומן לכאורה ל' זה שפת יתר וכ' דמהא דייק רבא דמיירי בבירור או בעדי' או בראה והיינו דמק' אי בעדי' ליחזי וכו' אלא לאו בלא עדי' וע"כ בראה ואמנם אביי משני דמשום דהשתא אפקי' בב"ד קרי לי' הנותן טליתו ומיירי בדלא ראה מקמי דאפקי' בב"ד והשתא י"ל דבהא גופא פליגי רבא ואביי לרבא לא שני לי' בין אפקי' בב"ד או שלא בב"ד וכמובא בחו"מ ואביי ס"ל ראיי' בב"ד לאו ראיי' היא והו"ל לא ראה ופליגי בהני תרי לישנא דר"נ פ' זה בורר אי איתחזק בב"ד אמרי' מיגו או לא: ועד"ז יש ליישב קו' הר"י מגאש על הרי"ף מהך דאביי ומהך בריי' דע"כ מוכח בלא ראה מודה אביי דא"כ הך בריי' היאך מפ' לה דעל בעה"ב להביא ראיי' ולמ"ש י"ל דע"כ לא קאמר הרי"ף ל"ש ראה ל"ש לא ראה מקמי דאתו לבי דינא ומשום דראיי' בב"ד ג"כ ראיי' הוה והך בריי' רבא מוקי לה מדתני הנותן טליתו לאומן דבב"ד מיהא אפקי' אלא אצטריך רבא לפ' לומר דבראה מיירי משום דאם גם בב"ד לא ראה מאי הנותן ואביי דייק ל' שהטלית ביד האומן דא' שלא ראה אפי' בב"ד והיינו דקאמר אביי והוא דלא ראה כלומר אפי' בב"ד וכה"ג גם הרי"ף מודה דאומן מהימן ודקתני הנותן היינו משום דאומן גופי' מודה: על בעה"ב להביא ראיי' כ' רשב"ם עדי' כ' כוונתו דע"א לא מהני וס"ל דאמרי' מיגו במקום ע"א: עבר זמנו פי' רשב"ם לאחר ששקעה מ' דמוקי לה בשכיר לילה ומאי דוחקי' לפ' כן ונ' דק לי' קו' תוס' למה מהימן בעה"ב הרי ע"כ עבר משום בל תלין ואין כאן חזקה ולזה כ' רשב"ם דמיירי בשכיר לילה וא"כ זמנו כל היום והוא תבעו לאחר ששקעה החמה ואם יפרע לו עדין לא עבר ואם הי' בשכיר יום א"כ ע"כ תבעו סמוך ליציאת החמה ואטו אז זמן ב"ד: