ליקוטי חבר בן חיים א פ

ולד' הרי"ף צ"ל דמסיפא שמעי' דתוקע לשיר ג"כ בכלל מתעסק הא פשיטא דד' משמיע בעי' ובמתעסק דעלמא שכופח בשופר וכיו"ב בוודאי לא מתכוין להשמיע א"וו דגם תוקע לשיר בכלל מתעסק וזה מתכוין להשמיע ואעפי"כ לא יצא משום דמצ"כ: והנה הרא"ש הביא ראיי' לד' הרי"ף מר' יוסי במרור ועמד עליו בק"נ מאי אולמא מר' יוסי דשמעתין דשבקא הרא"ש אדבתרא וכ"כ לעיל לישב אמנם נ' דהרא"ש בא ליישב למה נחלק הרי"ף על הרמ"בם ושבקא הך דאבוהו דשמואל דלמא גם ר"ז ס"ל להך דאבוהו דשמואל אף דנחלק על רבה משום דאי' לי' כההוא מהו דתימא לזה כ' הרא"ש דר"ז כר' יוסי ס"ל ור"י הרי גם באכילת מרור ס"ל דבעי' כוונה א"כ ליתא לדאבוה דשמואל: והנה בהג"א הביא ראיי' מסוגי' דלולב הגזול דמק' הש"ס מדאגבהא נפיק בי' ש"מ דלית לן מצ"כ ומק' עלי' הא סוגי' דהתם לר"י אזלה ולק"מ דאביי ל"ד לרי"ו קאמר כ"א גם להל' ומק' הש"ס להל' הרי לד' אביי ליתא לדר"י דל"ש לא יצא כיון דקיי"ל מצות אצ"כ: ובענין מ"ש הג"א מנדה שנאנסה דקיי"ל כרב במ' חולין שם פסק הג"א כר"י עיי"ש וצ"ע והנה גם הרמב"ן הזכיר הך דנדה שנאנסה ועכ"פ ק' על הרמ"בם שפסק מצ"כ חוץ ממצה ופסק בנדה כרב פ"א מה' מקוואות ול"מ לפי' הר"ן ברמ"בם וודאי ק' אפי' לה"ה ק' דאם נפלה לתוך המים ל"ש מעשה כלל ונ' ד' הרמ"בם דס"ל גם רב ס"ל מצ"כ בעלמא אבל טבילת נדה דלא כ' בהדיא כ"א ילפי' לה לד' הרמ"בם מבנין אב ל"ש למימר מצ"כ כי התורה גזרה כי המים מטהרין אותה בין לדעת בין שלא לדעת ומ"מ יכולה לברך מידי דהוי אשחיטה: והנה הרז"ה הק' לד' תוס' דס"ל ר"ז כוונת מצוה לא בעי' כ"א כוונת משמיע יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא וכ' לד' תוס' בהא פליג ר"ז וסיעתו דר"ז ס"ל דהמצוה על כל א' מישראל לתקוע בשופר ביום זה אלא ששלוחו של אדם כמותו אם שומע מיהת וא"כ שליחות בעי' והחולקי' על ר"ז ס"ל דמצוה רק לשמוע קול שופר לאפוקי סבור חמור בעלמא לא זולת: ומה שהק' עוד הרז"ה הרי ר"י בהדי ס"ל בפסחים דמצ"כ וא"כ ר"ז ע"כ ג"כ הכי ס"ל י"ל דמכ"ש יליף ר"ז הרי דלר"י אף דבעי' כוונה לצאת מ"מ בעי' כוונת משמיע לדידן דל"ב כוונה לצאת לא כ"ש: ודע דמה שסיים הרז"ה דלא מהדרי' וסמכי' אשינוי דחיקי דק אדרבה הרי רק לרבה אתי' להנך שינויא אבל כוונת ד' הרז"ה עד"ז מאחר דאשכחן ר"י ורבנן פליגי במצ"כ אנן מוקמי' מתני' כפשטא וכר' יוסי ואנן כרבנן קיי"ל: אלא מ"מ הך בריי' דנתכוין שומע דלא אתיא כר' יוסי ואי כרבנן ק' וצ"ל דמנבח נבוחי וא"כ להאי שינויא דחיקא ע"כ נחתי': והנה הרמב"ן מייתי ראי' מר"ל ור"ה דמצ"כ ובפסחים כ' הרמב"ן דע"כ גם ר"ח דלא קאמר לאחר שיצא ש"מ דס"ל מצ"כ והכא לא נקטו דר"ח דדלמא ר"ח בשטת ר"ה דס"ל מצ"כ בא להק' ולה"ק לאחר שמילא כריסו: והנה הלח"מ שהק' על הרמ"בם מק"ש לא זכר מ"ש בזה הכ"מ בה' ק"ש שם וכוונת דבריו בס"ד ג"כ ידעי' דאיזו כוונה בעי בק"ש לכ"ע אלא דק' לן כוונת קריאה אי צריך הרי קרי וכמ"ש לעיל ואצטריך לשנוי קורא להגיה ומ"מ לדידן באמת בעי' כוונה לצאת והכל רק בפסוק ראשון: ומה שהק' הלח"מ עוד ממ"ש הרמ"בם גבי נכפה דלא הוה בר חיובא תיפוק לי' דלאו בר כוונה הוא כ"כ לעיל לישב ויע"ל דדלמא בסוף אכילה בעת הבליעה כבר הוה חלים ולענין כוונה די אפי' תוכ"ד משא"כ לענין בר חיובא א"כ בשעה שנגע בגרונו לא הוה בר חיובא ולא עדיף מכרכו בסיד ובלעו: פ' ע"פ רשב"ם הביאו לפניו כוונת רשב"ם דע"כ מטבל ל"ד דהרי חזרת ג"כ תנן והיינו טעמא ג"כ דנקיט תנא בסיפא הביאו לפניו חזרת לאורויי דחזרת דרישא ל"ד ומיושב קו' תוס': וכ"ת הרי בעי' ב' טיבולין וכמו שהק' הר"ן לזה כ' רשב"ם דגם הב' טיבולין ל"ד כ"א לאכול ב"פ ירק א' לפני הסעודה והיינו ההיכר: תוס' ד"ה אעפ"י ויל"ד לראב"צ בזמן המקדש מא"ל הרי מרור אז דאוריי' וחרוסת דרבנן ול"ש תי' תוס' וכ' דלכאורה מ"ק להו אטו אוכל חרוסת כזית אלא דמ"מ הרי מבטל טעם מרור ואמנם בזמן המקדש ס"ל לראב"ץ כהלל דצריך לאכול מצה ופסח ומרור ביחד וע"כ בלא"ה ליכא טעם מרור ול"ק כ"כ: והנה הב"י הק' על ד' הרא"ש שהביא הך בריי' דאכלו בלא מתכוין וגם לדר' יוסי ונ' למ"ש למעלה דהרא"ש דייק לי' מגמ' דלולב הגזול דהיכא דאיכא מעשה לא בעי' כוונה אבל בעי מעשה הניכר לאפוקי אכל מצה בלא כוונה אבל במרור מאחר דצריך לטבלו בחרוסת שוב הוה מעשה הניכר וא"כ בריי' דאכלו בלא מתכוין יצא מיירי שאכל המרור כדרך שצריך לאכלו דהיינו בחרוסת ולזה יצא אבל ר' יוסי מיירי שלא הי' לו בתחלה כ"א חזרת בלא חרוסת ולא הוה מעשה הניכר ולכך צריך להביא לפניו עוד חזרת וחרוסת וא"כ לק"מ אלא דהש"ס הוה מק' אר"ל דאמר עכ"פ מצות צריכות כוונה מבריי' דתניא יצא וע"ז משני דר"ל כר"י ס"ל ולא מחלק בין מעשה למעשה אבל על ד הרא"ש עכ"פ לק"מ: ואמנם אד' הטור שהביא גם גבי מצה ד' הרמ"בם בם ל"ש תי' זה: ברכות ספ"ק תוס' ד"ה פתח לימדו לנו בדיבור זה שני דברים הא' כי דווקא משום שהי' סבור שהוא יין הוא דאבעי' לן הא אם הי' יודע שהוא שכר וטעה רק בדיבור יכול לחזור תוכ"ד וכמ"ש לקמן וזאת שניי' דווקא דידע בחתימה שהוא שכר אבל אם גם בחתימה סבור שהוא יין אלא שיצא מפיו שהכל ל"מ וזה מדאיבעי' לן רק אי בתר עיקר ברכה או בתר חתימה אזלינן ש"מ דהא פשיטא לן דכוונה מפסדת אלא משום דבחתימה כבר היתה הכוונה שלימה הוא דאיבעי' לן והנה בתוס' בדבור שאח"ז מ' להו דדווקא אי מאצ"כ הוא דק' מאי איבעי' לי' הא אי מצ"כ לק"מ וכ"נ ד' הר' יונה אבל הרא"ש אף דפסיק בר"ה דמצ"כ הק' כאן קו' זו וקו' דלא מצינו כי הכוונה מעכבת בברכה כ' כוונתו דהכי אפי' בתפילת י"ח סגי אם כיון באבות: ואמנם הא דפשיטא לתוס' דמאצ"כ כ' מתוך תי' דמדמק' הש"ס בר"ה לר"ז מעובר אחורי ביהכ"נ ומ' להש"ס דאפי' שומע לא בעי כוונה ור"ז דפליג התם תוס' לטעמיי' דס"ל בר"ה שם וכמ"ש דגם לר"ז לא בעי' כוונה כ"א שליחות דווקא וכאן דהמברך בעצמו לא כיון לכ"ע אצ"כ והאי דנקטי בתי' ושמע קול תפילה ולא נקטי שופר היינו לאפוקי מד' הר' יונה