ליקוטי חבר בן חיים א עט

באינו מינו אבל בב' לולבין כיון דבכל חד יכול לצאת ל"ש לחודא קאי ומשו"ה סבר הרמ"בם בם לגי' ה"ה שם דשייך בל תוסיף ואמנם כן ק' לתוס' ק' לח"מ שם א"כ ק' הרי לולב אם לא נטל מין אחר כ"א ב' לולבין א"וו בב' לולבין ל"ש בל תוסיף כלל ואמאי אע"כ במצוה א' כפולה ל"ש בל תוסיף ומכ"ש אם נטל לולב כמה פעמים ביום דליכא ב"ת וע"ז מק' תוס' מתפילין וציצית דאמרינן שם דאיכא ב"ת וקיימא בקושי' וצ"ל דנהי דסברא ראשונה קיימא מקו' דתוקעין וארעין ואידך אבל מסברא אחרונה חזרו ודק' להו מסנהדרין י"ל דע"כ דס"ל כתי' הלח"מ דבב' לולבין שוב אמרי' גרוע ועומד הוא: אמנם ה"ה שם הק' ע"ד הראב"ד דס"ל כד' תוס' בס"ד דבב' לולבין ליכא בל תוסיף קו' עצומה מערובין דאמרי' בב' תפילין שייך ב"ת ומ"ש מב' לולבין: ולגודל הקו' הי' נראה דמאחר דילפי' מוהי' לאות יצאו שוי"ט שהן עצמן אות א"כ ע"כ קים לן דל' לאות ר"ל לאות אחד ובב' זוגות תפילין הו"ל ב' אותות: אלא דמ' דשו"ט התם דקאי למ"ד שוי"ו זמן תפילין והאי לא דריש הך דרשא: וי"ל עוד דל"ד ב' לולבין לב' תפילין דבלולב הדר כ' וכ"א מהלולבין יכול להיות שיש לו הידור אחר ונוטל שנים ודעתו לצאת בההוא דהדר יותר ול"ש מכוין להוסיף משא"כ בתפילין בשבת ההוא זוג דאינו רוצה לצאת בו הו"ל משא וע"כ רוצה לצאת בתרווייהו והו"ל ב"ת וממ"נ אסור להוציאן אי לא מכוין לצאת כ"א בא' הו"ל משאוי ואי מכוין לצאת בשני' הו"ל ב"ת ובל תוסיף משאוי לא משוי כפי' רש"י בעירובין לשם: וצ"ע על מה הוצרכו תוס' לעיין אי מותר ליטול לולב כמה פעמים ביום הרי אמרו פ' לולב הגזול באנשי ירושלים כי כל היום היו לולבים בידם חוץ משעת קה"ת ובשעה שמיסב על השולחן עיי"ש: רש"י מתן א' במתן א' דל"ת דווקא בכור במעשר קאמר פי' רש"י ה"ה בכור בבכור וביאר אח"כ דכולא רבותא הוה דא"צ מתן אחד לכל קרבן וקרבן וא"כ מה לי בכור בבכור או בכור במעשר: רש"י ד"ה מתן ד' במתן ד' כ"כ לאפוקי דם חטאת וכמ"ש תוס' ויל"ד ע"ד תוס' למה ציינו דברי' אסיפא ולא ארישא ונ' די"ל דלעולם רישא אפי' בדם חטאת איירי וינתנו מתן ד' דקאמר ר"ל גם מתן ד' למעלה מחוט הסקרא על ד' קרנות ור"א היא דס"ל לא כאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ואמנם בסיפא דמיירי זה ר"י ומתן א' דקאמר ע"כ למטה מחוט הסקרא ע"כ לאו בדם חטאת מיירי: הרי עובר מ' בל תגרע הנה ד' תוס' דבהא פליגי ר"א ור"י שכי' מודים דבין בל תוסיף ובין בל תגרע ל"ש אלא כשהוא בעצמו וד' ר"א כיון דליכא בל תוסיף למה יגרע ור"י בתחלה קאמר כיון דליכא בל תגרע למה נזקקנו אלא דזה איננו מספיק ולהכי קאמר ועוד והכוונה מאן יימר אשר במתנה האחרונה לא הי' נשפך כבר כל דם העולה והי' דם בכור בעצמו וקא עבר משום בל תוסיף א"כ דיכול להיות גם להיפך שכבר נשפך דם הבכור ודם העולה הוא בעצמו ועבר משום בל תגרע מ"מ מאחר דכן יש כאן מוטב שלא לעשות מעשה בידים: אמנם לולא ד' תוס' הייתי אומר דר"א ס"ל דבל תוסיף לא שייך כ"א כשהוא בעצמו וכיון דליכא בל תוסיף איכא בל תגרע ור"י ס"ל דאפי' כשאינו בעצמו איכא בל תוסיף וא"כ ליכא בל תגרע: ואמנם ר"י גופי' מס' לי' הא מלתא וי"ל בספיקא דר"י בהא דהנה הא דבכור ומעשר ניתנין מתנה א' ילפי' מדכ' ודם זבחיך ישפך שפיכה א' וכיון דבאינך קרבנות כ' סביב ש"מ דהאי קרא אבכור ומעשר ופסח קאי ואמנם ילפי' מהאי קרא ג"כ דזריקה מתיר קדשים באכילה מדכ' בתרי' והבשר תאבל וההיא בכל הנאכלין דרשינן א"כ פשטי' דקרא מוכיח דשפיכה א' מתיר בכל הקרבנות וליכא בל תגרע והיינו ע"כ בתערובת דאל"ה הרי כ' סביב והיינו ספיקא דר"י: והנה לד' תוס' י"ל דר"א ור"י בהא פליגי דר"א ס"ל כיון דלא מכוין לדם בכור ל"ש בל תוסיף דר"א עכ"פ ס"ל דלעבור בעי כוונה ור"י ס"ל דאף בלא כוונה עובר אי הוה דם בכור לחודי': והנה בטורי אבן הק' מפלוגתא זו על ד' ר' שמואל דס"ל דכוונה שלא לצאת לכ"ע מועיל וא"כ אמאי לר"י לא יתן מתן ארבע ויכוין בהדי' שלא לשם בכור וכ' דהרמב"ן במלחמות הק' מדר"י דס"ל דלעבור לא בעי כוונה וא"כ כ"ש לצאת בזמנו וא"כ תק' מדר"י אמ"ד מצ"כ ותי' הרמב"ן דקדשים שאני הואיל וקדשים אפי' בהדי' לשם חולין כשרים עיי"ש וא"כ גם ד' הר"ש מיושבים כיון דהתם אפי' כוונה בהדי' לשם חולין אינו מזיק ומאי אהני לן אם נתכוין שלא לשם בכור: ואמנם גם קו' הרמב"ן יש לתרץ ע"ד שכ' בד' תוס' דכאן העיקר משום דחיישינן שיהי' דם בכור לבדו ומאי אמרת הרי למ"ד מצ"כ בלא כוונה לא עבר אב"ת אטו שופכו כמים ע"ג המזבח הרי עכ"פ מכוין לשם עולה וכיון דזורק בכור לשם עולה כשר שפיר מיקרי, כוונה ועבר על ב"ת וא"כ ממילא גם קו' הטו"א מיושבת: והנה הכ"מ כ' דלא מצא רמז בש"ס שיהי' מותר להרבות בהדס וכ' להביא ראיה מהא דמק' פ' לולב הגזול עלי' דשמואל ולדרוש להו כר"ע ומאי מקשה אי דרש להו כר"ע דסגי בהדס א' שוב אינם רשאין ליקח ג' משום ב"ת וזה לא רצה שמואל לדרוש כי באמת מעולם נטלו ג' אלא וודאי אפי' לר"ע אין כאן ב"ת: אמר רבא י"ל דרבא מיהת מדר"א בא לישב דלר"א א"ש ד' רבא והש"ס מק' לי' הרי קיי"ל כר"י: ויל"ד בד' רבא בתראי דבקיצור הול"ל בזמנו לא בעי כוונה וממילא גם לצאת בכלל דלצאת ל"ש כ"א בזמנו וכ' ראיי' מזה למ"ש בתחלת הסוגי' בד' רש"י דאפי' לא ידע שהוא ליל א' ש"פ ג"כ יצא ולכך נקט רבא באפי' נפשי' לצאת לא בעי' כוונה כלומר אפי' לא ידע דזמנו הוא: אכוין ותקע ע' רמב"ן ורז"ה די"מ דר"ז מודה לרבה דתוקע לשיר יצא ולכאורה יש להביא ראיי' לפירושו זה דמק' לקמן פ"ד והשומע מן המתעסק לא יצא הא אן המשמיע לעצמו יצא לימא תיהוי תיובתא דר"ז ומשני איידי דתנא רישא מתעסק תני סיפא מתעסק וק' סיפא זו ל"ל אי לאו לדיוקא כיון דתני רישא מתעסק לא יצא מהית"י יהי' השומע יוצא ואמנם י"ל דאתא לדיוקא דהשומע מן התוקע לשיר יצא אם מכוין להשמיע לאחרי' וש"מ דר"ז מודה בתוקע לשיר: