ליקוטי חבר בן חיים א עח

דמנבח נבוחי ע' רש"י ותוס' וי"ל כוונת רש"י דשמע משני' דמנבחי נבוחי וס"ד דליצרף ב' חצי תקיעות קמ"ל כיון דכ"א לאו תקיעה היא לא יצא: אמנם לקמן פ"ד גבי מתעסק פי' רש"י ג"כ מנבח נבוחי ושמה קאי אתוקע ול"ש תי' זה וי"ל עוד מאחר דשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום יצא הי' השומע צריך לשברי' והאי מנבח נבוחי ושיעור תקיעה לא הוה אבל מנבח נבח עד שעשה שברי' וס"ד דיצא קמ"ל כיון דלא נתכוין לתקיעה בעלמא גם לשברים לא יחשב וכה"ג מיירי גם במתעסק לקמן: והנה הרי"ף מקמי דאייתי דר"ז הביא הך בריי' וק' הא האי בריי' לבר מהל' דפליגא אדר"ז וכ' דהביאה דלא תקשה לן למה פסק כר"ז הרי ר"ז כיחידאה ס"ל וכ"ת מה לנו בזה כיון דעכ"פ ר"ז קבע הל' כמותו לא היא דלמא הל' כרבה דס"ל כת"ק דהוה רבי' ולזה הביא הך בריי' דהיינו ת"ק דר' יוסי וכרבה וודאי לא אתיא אם לא שנס' דמיירי במכבח כבוחי דהוה דוחק וטפי מסתבר דתרווייהו ס"ל מצ"כ ובשליחות אי בעי' הוא דפליגי וא"כ כרבה וודאי אין הל': והנה הרא"ש הביא ראי' לד' הרי"ף מר"י דפסחים במרור ובסוף מייתי גם ר"י דשמעתין ונתקשה הק"נ בזה מאי אולמא האי דר"י מהאי ונ' משום שראה הרא"ש ד' תוס' שמפ' דר"ז לא ס"ל כלל מצ"כ ובשליחות הוא דפליגי ר' יוסי ות"ק לזה הביא ממרור דר' יוסי בהדי' ס"ל במצ"כ ומהי"ת נימא דהכא בשליחות פליגי ולא במצ"כ: אלא מעתה כ' רש"י דשאינו מתכוין כמתכוין כוונתו דמדאמרי' אלמא קסבר רבה דמאצ"כ ר"ל בזה דא"צ כוונה כלל ואפי' לכתחלה וא"כ המצוה שצוותה תורה היא המעשה לבדה וה"ה לענין בל תוסיף דאי הוה ס"ל לרבה דלכתחלה מיהת בעי' כוונה לצאת היינו אומרי' דלענין בל תוסיף לא עבר כלל בלא כוונה משא"כ עכשיו דס"ל א"צ כוונה ואינו מתכוין כמתכוין וא"ש בזה שוב מה דקאמר הש"ס אלמא קסבר רבה דפשיטא דסבר הכי אלא ר"ל דאף דרבה נקט יצא דמ' דיעבד מ"מ ע"כ ס"ל דאצ"כ וכמו שנבאר: וכ"ת מנ"ל להש"ס למידק הכי מד' רבה כ' דק"ל אמאי לא נקט רבה שומע מתוקע לשיר יצא ואנא ידענא דדיעבד קאמר דמאי אית לי' למעבד כיון דלא ידע לתקוע משא"כ השתא דרבה נקט תוקע עצמו ואמאי לא יתקע פעם אחרת הרי יודע לתקוע אלא ש"מ דאצ"כ כלל לרבה ואמנם דלמא רבה ע"כ בתוקע נקט בעבד מעשה מיהת אבל בשומע לא יצא ולעולם דיעבד קאמר ובדלא אפשר לי' לתקוע שוב בעצמו ע"י סבה ואמנם מאחר דפריך עלי' הש"ס משומע ולא משני דבשומע מודה ש"מ דגם בשומע קאמר וע"כ אפי' לכתחלה קאמר רבה ואין מתכוין כמתכוין ושפיר פריך אביי אלא מעתה והיינו דהנותין אביי מלהק' עד בתר הנ"ל: הישן בשמיני פי' רש"י שלא לשם מצוה ובעירובין פ' בתרא פי' רש"י דקו' אביי מדידן דיתבינן בסוכה בח' ס' שביעי וכ' דד' רש"י בשמעתין כד' המרדכי דדוקא מיתב יתבינן דאיכא היכר במה דלא מברכינן והוה ככיון שלא לצאת דוודאי דליכא בל תוסיף לרוב הפוסקי' אבל שינה דליכא ברכה באמת אסור ומשו"ה מפ' רש"י דאעלמא קאי ובא"י אבל בעירובין ד' רש"י כהפוסקי' דגם שינה בעי' בשמיני ס' שביעי בסוכה ומפ' שפיר דאדידן קאי והיינו דנקט ישן דווקא דמשום דליכא היכירא כיון דליכא ברכה ואמאי שרי: ואמנם יל"ד לפי פי' בשמעתין מאי ק"ל דלמא באמת לקי ונ' דהכי מק' אי לקי אשינה גם האכילה תהי' אסורה דאי מצרכת לי' למיכל אתי גם לישן א"וו גם אשינה לא לקי: אלא דיל"ד לפי פי' רש"י אמאי נקט ישן אמאי לא נקט אכיל וכ' דרש"י יישב זה שכ' על בל תוסיף שהוסיף על המצוה כוונתו דאי הוה נקט אכיל ס"ד דאפי' אם הפסיק בלילה בשינה והדר אכל ביום שייך בל תוסיף וכה"ג לא מסתבר כיון דכבר עבד מעשה וגילה דעתו דפסקה מצות סוכה מה לי שמיני מה לי תשיעי דלא ק' לי' משא"כ ישן בליל שמיני דלא אפסקה לסוכה כלל והכי הוא מוסיף על המצוה וזה כוונת ד' רש"י: אלא בזמנה לכאורה הטעם דבל תוסיף דומי' דבל תגרע ובל תגרע ל"ש כ"א בזמנה וה"נ בל תוסיף אבל בתר דמק' לי' מבר"כ ומשני לי' זמנין דמתרמי לי' ע"כ ליתא להך סברא: לא תוסיפו על הדבר נ' דל' על הדבר קדריש דמיותר א"וו ר"ל על הדיבור: ובזה יש ליישב קצת ק' תוס' ד"ה מנא תימרא דקו' הש"ס היה על תנא דבריי' גופי' כיון דאצטריך קרא דשייך כלל בברכה בל תוסיף אכתי מנ"ל דאפי' סיים ומכח הך סברא דלמא מתרמי לי' וע"ז מייתא מדר' יושע. ובענין קו' רש"א מאי מק' תוס' היינו ק' הש"ס כ' דק' לתוס' למה אצטריך הש"ס להאריך כ"כ ולא מק' בקיצור מאי אולמא: והנה קו' שניי' שהק' תוס' כוונתם בכאן דלכאורה הייתי אומר מתרמי ציבורא לא שכיח אא"כ היכי יליף בר"כ מבכור דבכור במקדש וודאי שכיח ואף דתוס' לא כ' הך הסבר כ"א לבתר קו' שניי' היינו משום דרצו להק' גם לרבא והך ק' לרבא ל"ש אהך דתוקעין ומריעין דהתם התוקע מכוין לערבב השנון והוה ככוונה שלא לצאת אמנם מהך דשני' מד"ס דמכווני' למצוה התם ק' לרבא ג"כ: ויל"ד למה הוצרכו תוס' לומר דמתרמי ציבורא הרי בשופר גם יחיד אי מתרמי דיו וכ' דד' תוס' כיון דבציבור תוקעין ומריעין ג"כ כשהן עומדין משא"כ ביחיד ל"ש יחיד שלא ילך לשמוע בציבור וע"ז מק' תוס' עכ"פ הרי ציבור ג"כ מתרמי כמו בבר"כ: ונ' דלמה שכתוב הרמ"בם בתשובה הובא בכ"מ פ"ז מלולב דבערבות ל"ש ב"ת מאחר דערבי כ' נהי דשני' מיקרי ערבי ה"ה מאה נקרא ערבי עיי"ש וא"כ ה"נ יום תרועה כ' ונהי דילפי' דיוצא בפ"א או בב' מ"מ אם תוקע כל היום לא שייך בל תוסיף נהי דלדידן אסור משום חלול יו"ט אבל ב"ת ליכא וכ"מ ל' הש"ס לקמן ר"פ יו"ט ביבנה לא שמע אינש קול אודנא מקול תקיעתא א' שהיו תוקעין הרבה יותר מדאי וכמ"ש האחרונים לתקוע מאה קולות: וכן ב' לולבים ויל"ד מה דחקם לפ' כן כיון שקו' תוס' מתורצת ולזה נ' דאדרבה ד' תוס' אלו באין ללמד ונמצא למד דהנה הך דבתרא פשיטא להו וכמו שנתבאר והביאו ראיי' מזה למ"ש תחלה והיינו דבפ' הנחנקין בסוגי' דזקן ממרא מק' הש"ס הרי לולב ומשני למ"ד א"צ אגד האי לחודא קאי והאי לחודא קאי ומ' לתוס' ע"ד שכ' ה"ה פ"ז מה' לולב דהך סברא ל"ש אלא