ליקוטי חבר בן חיים א עז

איתיבי' יל"ד למה שביק הש"ס מתני' דקיימא עלה ומק' ממתני' דברכות וכ' דלמ"ש רבא בעלמא פשיטא לי' דאצ"כ ורבותא דידי' בשופר משום דזכרון תרועה כ' וכמ"ש להכי מק' הש"ס תחלה מק"ש דעלמא ולבתר דשני לי' מק' משופר כלומר אודי לי מיהת בשופר משום דזכרון תרועה כ' ועי"ל דהש"ס קשה לי' מאי כוונת רבה במאי דקאמר התם אכול מצה אם הטעם דס"ד דהוה מתעסק קמ"ל רבה דבמצוה ל"ש מתעסק וא"כ פשיטא דמק' עליו ממתני' ובריי' דשופר או דלמא כוונת רבה דאכילת מצה הוה מעשה וס"ד דתק"ש לא הוי מעשה קמ"ל דתק"ש הוה מעשה וא"כ מק' הוא דק' לי' עכ"פ אבל אי משופר ג"כ ק' תלי' בפי' המהוא דתימא והיינו דשבקא לבתרי' דדלמא רבה תוקע דווקא קאמר ולא שומע: ואם לאו לא יצא יל"ד הך סיפא ל"ל וכ' דס"ד משום דנקט ל' יצא דמ' דיעבד כמו ולא השמיע לאזנו וכיו"ב וכאן אפי' לכתחלה נמי דמהי"ת לכתחלה לא ולזה קתנן ואם לאו לא יצא כלומר מאי יצא אין הכוונה לכתחלה לא כ"א הכוונה דווקא ע"ד זה יצא לא זולת: מאי לאו לצאת. יל"ד ואלא למאי יכוין והי' כ' ראי' מזה לד' הפוסקי' דכוונת הלב לכ"ע בעי' בפסוק ראשון מיהת והי' אפשר לפ' דקאי אכוונת הלב דהיינו פ' המלות ואמנם א"כ טפי הו"ל לתנא למתני הקורא את שמע כלומר כדי לצאת ידי ק"ש צריך לכוין לבו דאין כל הקורא שמע מכוין אבל סתם הקורא בתורה יודע ומבין מה שהוא קורא דאינו רוצה לומר שקורא בציבור כ"א לומד ואורחא למקרי לומד בתורה שבכתב קורא והיינו מאי לאו לצאת ומשני לא לקרות כלומר לפי' המלות והדר אקשי' לי' והא קא קרי וא"כ מכיון בפי' המלות ומשני בקורא להגיה שאינו מכוין מסתמא פי' המלות וצריך לכוין לקרות וכזה הוא פי' ד' רש"י רפ"ב דברכות ומסולק ק' תוס' שמה ואמנם נ' דתוס' שמה וכן רש"י בשמעתין לא רצו לפ' כן משום דא"כ מוקמי למתני' בפסוק ראשון דקיי"ל כרבא דאפי' כוונת הלב לא צריך כ"א בפסוק ראשון ולזה מפ' תוס' משום שקורא בחסירות ויתירות ורש"י בשמעתין שכ' מגמגם כ' שר"ל שאינו מדקדק באותיות או שאינו מוציא מפיו כפי' ה"ר יונה רפ"ב דברכות שם ועלינו לפ' הסוגי' לתוס' ולסיעתו דידע הש"ס שנוכל לפ' לכוין את לבו לדקדק באותיות ומתני' ר' יוסי דס"ל קרא ולא דקדק באותיותי' לא יצא אא"כ הך דר' יוסי הו"ל לתנא למתני ברישא ובתר הכי הך מתני' והיינו מאי לאו ומשני לא לקרות כלומר למר כדאי' לי' ולמר כדא"ל לר"י בעי' משמיע לאזניו ולר' יוסי מדקדק באותיות ומק' לקרות הא קא קרי פ' וכל הקורא משמיע לאזניו ומדקדק באותיות ומשני בק' להגי' דאינו משמיע לאזניו ואינו מדקדק באותיות: ומ"מ לפי שני זה מוקמי מתני' בכל הפרשה כולה של ק"ש ונ' דבהנך ב' פי' תלי' פלוגתת הלבוש עם הב"ח במג"א אי בשכמ"ל מעכב בדיעבד דלהפי' דקאי אכל הפ' כולה א"כ ממ"נ אי לא אמר בשכמ"ל בלא"ה לא יצא ואי אמר בשכ"מ הרי כיון אבל להפי' דקאי אפסוק ראשון א"כ ע"ז אנו דנין אם יצא ויאמר בשכ"מ או לא יצא: והנה מסוגי' זו מק' אד' ה"ר יונה שכ' ספ"ק דברכות לחלק בין מצוה דתלי' במעשה כגון לולב שם שייך מאצ"כ משא"כ בברכה דתלי' באמירה בעלמא אמירה בלא כוונה לאו כלום היא וא"כ מ"פ הש"ס מק"ש ואמנם אם ד' הר' יונה דקו' הש"ס מפסוק ראשון וכוונת הלב עכ"פ בעי' א"כ רק אכוונה לצאת אנו דנין ואמירה כה"ג עם כוונת הלב אף בלא כיון לצאת ל"ש למימר לאו כלום היא אמנם אי הוה סבר הר' יונה הכי לא אצטריך לפ' רפ"ב בקורא להגיה דהוה כמו מנבח נבוחי עיי"ש. ולזה נ' בנדקדק למה נקט הר' יונה לולב דוקא והרי עיקר מלתא דמצ"כ במצה ושופר אתמר א"וו דהר' יונה ס"ל כהרי"ף דקיי"ל בשופר כר"ז דבעי' כוונה לצאת אלא דק' ליה מסתמא דש"ס דמק' גבי לולב מדאגבהי נפיק בי' דמ' דפשיטא להש"ס דמאצ"כ וע"ז כ' הר' יונה דהיינו דוקא בלולב ותפילין והיינו כיו"ב דכ' הר' יונה משא"כ שופר דבשמיעה בעלמא נפק ואמירה בלא כוונה כה"ג קיי"ל דלא יצא ואמנם כ"ז לדידן דקי"ל כר"ז דבשופר כוונה בעי משא"כ רבה בשמעתין דס"ל גם בשופר דיוצא בשמיעה בעלמא בלא כוונה וודאי לא גרע אמירה בלא כוונה משמיעה ושפיר פריך הש"ס מק"ש: ובזה יתיישבו לנו ד' הרי"ף ף והרא"ש דפסקו בשמעתין כר"ז ובלולב הגזול הביאו תי' אביי ורבא ולא עוד אלא שהק' הרא"ש לדידן מאי נעביד עם הברכה עיי"ש וכיון דס"ל כר"ז א"כ הרי לא יצא בלא כוונה ואמנם גם הם ס"ל כד' הר' יונה דלולב ל"ד לשופר דשופר בשמיעה תלי' מלתא משא"כ לולב דבמעשה תלי' ומ"מ כיון דהשמיט הרי"ף גם ד' אבוה דשמואל ופ' בפ' ע"פ כר' יוסי דבעי' כוונה לאכילת מרור צ"ל דגם אכילה לא חשיב לי' מעשה ולא כד' הרמב"ם דמחלק בין מצה לשופר כ"א בעי' מעשה הניכר שהוא של מצוה וכעין זה כתוב בכתב סופר אלא שמ"ש שם דבכה"ג כ"ע מודה דא"צ כוונה צ"ע מגמרא דהמוציא תפילין דאמרי' גם גבי תפילין מצ"כ. וכ"כ הגאון שם בעצמו בסו"ד: אלא דלפי"ז ק' מנ"ל להרא"ש דכוונה שלא לצאת מהני הרי אי ס"ל לתי' הר' יונה שוב לא נחתי' לד' רבי' שמואל דכוונה שלא לצאת מהני ע' בד' הר' יונה וכ' דאף דהרא"ש דייק לי' ג"כ מקו' הש"ס גבי לולב הך סברא של הר' יונה מ מ"מ בהך דפתח בדחמרא לא ס"ל כוותי' דבשלמא אי לא כיון כלל שפיר קאמר הר' יונה דאמירה בלא כוונה לאו כלום אבל הרי באמת כיון לפי' המלות מתחלה ועד סוף אלא שהי' בדעתי' לומר פרי הגפן והיאיך שייך לומר ע"ז לאו כלום א"וו משום דכיון בהדי' על מה שלא הי' לו לכוין והן הן ד' רבינו שמואל: איתיבי' היה עובר מאי לאו ויל"ד שוב מאי ל' מאי לאו דקא' ונ' דתוס' הק' בקו' שנייה דהו"ל לשנויי דר"ל כוונת להוציאו פי' לד' תוס' דר"ז ג"כ ס"ל מאצ"כ אלא דמ"מ שליחות מיהת בעי' אמעשה אף דלא בעי כוונת מצוה ועי' סברא זו ברז"ה ורמב"ן והיינו דמק' ומשני כיון דמבריית' זו מוכח דלא כר"ז כדדייקי לקמן א"כ לא מצו לשנויי הכי זה פי' ד' תוס' ואמנם אקו' ראשונה ק' דלשני מאי כיון לבו שיהי' התוקע שלוחו ואמנם התנא דנקט ביה"כנ ע"כ ר' יוסי היא דבש"צ עסקי' וא"צ לכוין לזה והיינו מאי לאו דקאמר דלא תימא דכיון ר"ל שיהי שלוחו כ"א כיון לצאת: סבור חמור כבר כתבי' במתני' דבמגילה דל"ש חמור א"ש בלא"ה דצריך לכוין לשמוע מתחלה ועד סוף ויע"ל דסבור שקורא המגילה בע"פ דאינו בכלל קריאת מגילה כלל והוה כמו חמור דשופר: