ליקוטי חבר בן חיים א עו

וע' רש"י ב' פירושי' אי גרסינן לשיר או לשד ולא רצה לומר ששורה עליו רו"ר דהך תקיעה וודאי לא יצא בה דהרי אז דינו כשוטה אלא ר"ל להבריח שלא יבא: והי' נ' דמאן דגריס לשיר ס"ל דלשד לא יצא והחילוק דבתוקע לשיר עכ"פ מכוין לתקוע תשר"ת כראוי אלא דעושה זה לשיר כמעשים בכל יום אבל לשד לא מכוין לעשות בתקיעה שיעור תקיעה וכן בתרועה אלא שנזדמן וזה מיקרי מתעסק ומאן דגריס לשד ס"ל דמתעסק לא הוה כ"א כפי' שני ברש"י במתני' לקמן בנופח בשופר ולא נתכוין לעשות תקיעה כלל אבל נתכוין לעשות תקיעה אף שלא נתכוין לשיעור תקיעה שוב לא נתעסק ונמצא דרבו של רש"י עם ר"י בר יהודה נחלקו בב' פי' של רש"י בסוגי' דמתעסק דלפי' קמא של רש"י דהיינו מנבח נבוחי פי' תוס' בסוגיין אליבא דרש"י דהכוונה שלא נתכוין לשיעור תקיעה ותקע שיעור תקיעה וא"כ גם תוקע לשד מתעסק מיקרי וכ' דד' הר"י בר"י הי' דאי גרסינן לשיר מה ענין תוקע לשיר לענין מתעסק דאמרינן לקמן דלמא תוקע לשיר כמי מתעסק קרי לי' אלוו לשד גרסי' וכמ"ש: ועי' בתוס' שהקשו למה לא מייתא רבה מאכלו בלא מתכוין גבי מרור בע"פ וכ' משום דמרור דרבנן ויש להביא ראיי' לזה דלא נקט תכא דבריי' דינא במצה א"וו במצה באמת בעי' כוונה משום דהוי דאוריי': אמנם בפסחים שם כ' דמאכילה לתקיעה לא ילפי' והק' רש"א הא גם אבוה דשמואל באכילה אמר וכ' דתוס' כבר יישבו זה במ"ש ומוקי לה בכפאוהו פרסיים ול"ש כה"ג שכן נהנה וע"כ מה לי אכילה או תקיעה משא"כ באכלו בלא מתכוין שייך שפיר שכן נהנה וא"כ אין לדייק מידי זה כוונת תוס' פ' ע"פ שם: ואמנם הא תלי' בפלוגתת הרא"ה עם הרי"ו דלהרא"ה שידע שהוא מצה ולא רצה לאכול ל"ש שכן כהנה ושפיר איכא לחלק בין הך לאכלו בלא מתכוין וכמ"ש משא"כ להרי"ו דמיירי שכפאו לאכול חמץ ואכל מצה א"כ שפיר שייך שכן נהנה וע"כ צריך לומר כד' תוס' בשמעתין ובמצא דבע"פ מפ' תוס' כהרא"ה ובשמעתין כהרי"ו: ואולי גם ד' תוס' בשמעתין דבמרור ל"ש שכן נהנה: פשיטא כ' רש"י דזאת אומרת דהרי הדין וודאי איכו פשיטא דהרי תנן אם כיון לבו יצא וכדקמקשה לקמן: אכול מצה עי' רש"י כ' מדבריו דס"ד לדמות מצוה לאי' אבל באמת לא דמי משום דבאי' בהנאה תלי' אבל מצות לאו ליהנות ניתנו ומה לי אם נהנה או לא וא"ש שוב למה הביא הש"ס הך סוגי' דמצות לאו ליהנות כאן בשמעתין משום דע"ז בכוי' דב' רבה דפשיט מאבוה דשמואל דאין הטעם משום מתעסק: אמנם ד' הר"ן דהרמב"ם ס"ל דר"ז דפליג ארבה ו' לי' דבאמת טעמא דיצא משום מתעסק וק' במ"פ וי"ל דפליג' בפלוגת' דר"י ור"ל אי בעי' הנאת גרונו או הנאת מעיו בעי' דבמצה פשיטא לן דהנאת גרונו דאמרי' כרכן בסיב ובלען לא יצא וכבר נסתפק המ"ל ל פי"ד ממ"א לענין איסור מה דינו ועכ"פ לר"ן אין אי' דומה בהנאתו למצוה דלעניין הנאת מעיים שפיר שייך גם במתעסק שכן נהנה אבל הנאת גרונו ל"ש במתעסק והכי ס"ל לרבה אבל ר"ז ס"ל כר"י דגם באיסור בהנאת גרונו תלי' ואעפ"כ אמרינן מתעסק חייב שכן נהנה וע"כ ה"ה לענין מצה ולעולם בעלמא מצ"כ: ואמנם ה"ה לא ניחא לי' בפי' הר"ן דק' לי' במ"פ רבה ור"ז ולזה כ' דד' הרמב"ם דלר"ז יש חילוק בין מצוה דתלי' במעשה למצוה דלא תלי' במעשה כשופר דבשמיע' תלי' רחמנא והן הן פי' ד' הש"ס לה"ה ולא כפי' רש"י וע' בלח"מ: אלא דק' לי' לד' ה"ה דבפ"ב מה' שגגות כ' הרמב"ם יו"ט א' של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לר"ה כדי לצאת בו פטור מפני שהוא טרוד במצוה והנה לא די שהשמיט הרמב"ם תי' אביי כשהפכו ותי' רבא כשהוציאו בכלי הוסיף עוד ואמר כדי לצאת בו וא"כ וודאי לא הפכו ולא הוציאו בכלי ואמאי פטור והרי כבר יצא בו א"וו ד' הרמב"ם כמ"ש תוס' פ' לולב הגזול שם דסוגי' דהתם מאצ"כ ס"ל אבל למ"ד מצ"כ א"כ כיון שלא נתכוין די בכך והרמב"ם סמך עצמו על מ"ש בה' שופר דמצ"כ וא"כ בשלמא להר"ן באכילה תלי' מלתא והיינו לולב והיינו שופר משא"כ לה"ה תינח שופר לא מיקרי מעשה משום דבשמיעה תלי' מלתא כמ"ש ה"ה אבל לולב למה יהי' צ"כ וצ"ע: אבל הכא זכרון תרועה כ' נ' דהש"ס בא ליישב למה לא קאמר רבא ז"א מאצ"כ ולמה לי' למנקט שופר דווקא אלא רבא תרתי קמ"ל אפי' בשופר דכ' זכרון תרועה מ"מ לא בעי' כוונה וכ"ת עכ"פ מאי זאת אומרת שייך ע"ז הענין דהנה תנן לקמן סתמא והמתעסק לא יצא וי"ל גם תוקע לשיר בכלל וי"ל דאינו בכלל והא תלי' אי בכל התורה כולה מאצ"כ וא"כ תוקע לשיר אינו בכלל מתעסק ואי משום דכ' זכרון תרועה עכ"פ לא הוה לי' לתנא למנקט מתעסק אלא ש"מ דתוקע לשיר יצא אבל אי בכל התורה מצ"כ ממילא גם תוקע לשיר בכלל מתעסק ומדש"מ מאבוה דשמואל דמאצ"כ שפיר ידעי' דמתעסק דמתני' אינו תוקע לשיר והיינו זאת אומרת דקאמר רבה: אמנם לד' ה"ה א"ש טפי' דעיקר דיוקא לאפוקי מדר"ז דס"ל דגם תוקע לא מקרי מעשה משום דבשמיעה תלי' רחמנא והיינו משום דזכרון תרועה כ' והק' הש"ס אכילת מצה. הוה מעשה אבל תוקע לשיר כיון דזכרון כ' וסגי בשמיעה ס"ד לא מקרי מעשה קמ"ל: וכ' רש"י אף דמתעסק הוה ונתקשה רש"א בדבריו אבל כוונת רש"י דאי לאו דס"ל לרבא דגם תוקע לשיר שייך לקרוא מתעסק לא אצטריך לדייק מאבוה דשמואל דהרי מתעסק תנן אבל תוקע לשיר יצא אע"כ כדתי' הש"ס לקמן דתוקע לשיר כמי מתעסק מקרי: אלמא קסבר רבה נ' כוונת הש"ס אף דרבה זאת אומרת קאמר ע"כ איהו הכי ס"ל דהא דבאמת לא מפ' רבא טעמא דאבוה דשמואל משום מתעסק בחלבים היינו משום דמפ' ד' אבוה דשמואל כהרא"ה שידע שהוא מצה וכפאוהו לאכול וא"כ ל"ש נהנה אבל דלמא פי' כפאו היינו לאכול חמץ כהרי"ו וא"כ אפי' אצ"כ לא יצא וכמ"ש הרא"ה וכמ"ש לעיל דהוה כמו קסבר חמור בעלמא הוא וע"כ הטעם משום מתעסק דנהנה שייך כה"ג אלוו רבה לנפשי' ס"ל מאצ"כ ומפ' ד' אבוה דשמואל אליבא דנפשיה והיינו אלמא קסבר דקאמר הש"ס: