ליקוטי חבר בן חיים א עה

לא משכחת האי דינא אם תוקע לו מדעתו לבדו אלא בנתכוין אשר כל השומע יצא בתקיעתו ושפיר הוה מכ"ש ממעין משא"כ רבא ס"ל לצאת לא בעי כוונה ואפי' לו לבדו מותר לתקוע דלא בעי שליחות והא גופא קמ"ל רבא וא"ש דרבא אצטריך לי' לאשמעי' והיינו דנקט הש"ס הך שמעתא בכאן: ויל"ד לפי מה שכ' ה"ה בשיטת הרמב"ם לחלק בין מעשה לשמיעה נהי דה"ה יישב גם מתוקע לשיר מ"מ מנ"ל הש"ס להקשות משומע דמתני' ארבה דלמא רבה בתוקע עצמו דווקא קאמר דקעביד מעשה משא"כ בשומע דמתני' מודה רבה דבעי כוונה ונ' דתנן לקמן המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא ולרבה תוקע לשיר לאו בכלל מתעסק ואהא תנן והשומע מן המתעסק הוא דלא יצא הא שומע מתוקע לשיר יצא וע"כ אין חילוק בין תוקע לשומע דאל"כ לתני השומע מן התוקע לשיר לא יצא: והנה הלח"מ הק' עמ"ש ה"ה דהגי' ברמב' במצה לא יצא א"כ למה כ' הרמב' דנכפ' הטעם משום דלא הוה בר חיובא ת"ל דלאו בר כוונה הוא ותי' הלח"מ דחוק אמנם במה שכ' לעיל גבי חש"ו מבואר דלמ"ד מצ"כ ע"כ גדול עע"ג מהני וא"כ אשמעי' הרמב' אפי' היה בעת שטותו גדול עע"ג לא מהני אף דהוה כוונה משום דלאו בר חיובא הוא ולפנינו נבא עוד לד' ה"ה אלו בס"ד: כפאו ואכל לשון זה מסייע לרי"ו בב"י תע"ה דמיירי סבר שאכל חמץ ואכל מצה ולהכי לא נקיט כפאו לאכול דמ' שכפאו לאכול מצה וכה"ג באמת לא יצא לרבה דס"ל טעמא משום דמאצ"כ: אמנם הרא"ה בר"ן מפ' דמיירי שידע שהוא מצה וידע שהוא יו"ט ולא רצה לאכול ואעפ"כ יצא והי' נ' דהרא"ה לשיטתו שהביא הב"י סי' תקפ"ט דאפי' צווח שאינו רוצה לצאת מ"מ יוצא ומהכא דייק לי' וד' היום תרועה בזה תמוהים דאדרבה ד' הרא"ה לכאורה תלוי' ז בז אא"כ ק' על הב"י שפסק בסי' תע"ה כרא"ה ובה' לולב פסק דכוונה שלא לצאת מהנית וע"כ ס"ל להב"י נהי דידע שהוא מצה ושהוא ליל א' ש"פ מ"מ הא דלא אכל לא היה משום דלא רצה לצאת כ"א לא רצה לאכול מצה זו של גוי וא"ש שוב דלא נקיט כפאו לאכול דמ' לקיים המצוה וכה"ג הרי לא יצא להרא"ה דס"ל דבאמת אפי' בכה"ג יצא ק' אמאי נקיט כפאו ואכל ולא נקיט כפאו לאכול וצ"ל דאי הוה נקיט כפאו לאכול סד"א דווקא כפאו לצאת הוא דיצא אפי' בגוי כמו דיצא אפי' בב"ד של ישראל דאמרי' לולב ואינו נוטל מכין אותו ש"מ דנטילה באונס מהני ומטעם דאנן סהדי בעת המצוה גמר בדעתי' לצאת וכמ"ש הרמב' בקרבן ובגט ותדע מדלא משני הכא שכפאו ב"ד משום דפשיטא בכה"ג מהני וס"ד דה"ה בגוי מהני כה"ג כיון שכפאו לקיים המצוה אבל כפאו לאכול שלא לשם מצוה לא יצא ולהכי נקט כפאו לאכול: וצריך להבין טעם הרא"ה למה לא יצא בסבור שהוא חמץ ולא ידע שהוא ליל א' ש"פ וראיתי בהגהת ר' עקיבא איגר זי"ע שכ' משום מתעסק והנה בכסבור שהוא חמץ כ' דבריו דהוה סבור שבא על אשתו ובא על אחותו אבל אינו יודע שהוא ליל א' ש"פ אמאי מקרי מתעסק ותו למאי דפסק המחבר בשופר מצ"כ וע"כ במצה הטעם משום דמתעסק יצא באכילה וכמ"ש הר"ן הביאו הב"י תע"ה וא"כ למה פסק כהרא"ה דבעי' ידע שהוא מצה ושהוא ליל א' ש"פ ואף דיש לדחות דס"ל להב"י דלמא טעם הרמב' כה"ה ולעולם מתעסק ל'מ במצוה דאס"ד דמהני היכי דייק רבה מאצ"כ ועכ"פ י"ל דלחומרא פסק כה"ה דלד' ה"ה י"ל דלא יצא וכן הביא ה"ה ד' הרא"ה אמנם בב"י שם לא הביא כ"א ד' הר"ן והביא ד' הרא"ה ולא נתעורר ע"ז כלום לומר דלפי' הר"ן בהרמב' ע"כ דרווב' פליג אהרא"ה ולזה נ' דטעם הרא"ה בסבור שהוא חמץ היינו סבור חמור בעלמא דאמרינן לקמן דאינו ענין למתעסק ולא ידע שהוא ליל א' של פסח א"כ לא ידע דבר חיובא הוא כלל ולא מצי נפיק י"ח ונ' מד' רש"י דבסברה ראשונה מודה להרא"ה ומטעם שכ' ובשניי' פליג עלי' שכ"כ רש"י יצא ואע"ג שלא נתכוין לצאת י"ח מצה בליל א' ש"פ ומאי בעי בזה אלא הורה לנו ב' דברי' דוודאי לא מיירי שלא רצה לצאת דא"כ באמת לא יצא וכד' הרי"ו כ"א מיירי שידע שהוא מצה דאל"כ ג"כ לא יצא אבל לא ידע שהוא ליל א' ש"פ וז"ש ואע"ג שלא נתכוין לצאת י"ח מצה בליל א' ש"פ: ועד"ז שפי' ד' רש"י וודאי א"ש דלא נקט כפאו לאכול דהוה מ' דמיירי שידע ג"כ שהוא ליל א' ש"פ וכמ"ש לעיל בד' רי"ו: ומ"מ א"ש פסק המחבר אבל הרמ"א כ' דמס' לי' בטעם הרמ"בם אי כד' הר"ן א"כ למסקנא מוכח דאכילה באונס מיקרי נהנה או כד' ה"ה וגם למסקנא קיי"ל כרבה בהא דאכילה באונס לא מקרי נהנה דאי לאו דס"ל הכי לא היה דייק כלום מאבוה דשמואל ומכ"ש להפוסקי' כרבה וודאי אכילה באונס לא מיקרי נהנה ובזה מיושב ק' מ"א סי' ר"ד דפסק התם הרמ"א דכפאוהו לאכול אינו מברך דלא מיקרי הנאה והק' המג"א הרי בסי' תע"ה קיי"ל כר"ן דבמצה יצא משום דנהנה ואמנם הרמ"א נהי דבמצה פסק כוותי' דלכ"ע התם יצא ובשופר הוא דלא יצא לחומרא ובברכה כיון דלהפוסקי' כרבה ולה"ה בשטת הרמ"בם לא מיקרי נהנה ס' ברכות להקל: ודע דעיקר ק' מג"א משום דל' רמ"א משמע דגם לאחרי' אין מברך אבל אברכה לפני' לק"מ דכ"ז שלא אכל עדין ל"ש אסור להינות מעוה"ז בלא ברכה דהרי תחלתו באונס: ועתה כבא לד' ה"ה שרצה להגי' הגי' בהרמב"ם לא יצא ויל"ד בשלמא אי גי' יצא היינו דדייק הרמב"ם על איזו אופן יצא כגון שאנסוהו וכו' משא"כ אי ס"ל לא יצא בקיצור הול"ל אכל מצה בלא כוונה לא יצא וצ"ע: ואמנם לגי' לא סגי לי' להרמ"בם למנקט כדנקט הש"ס דכפאו גוי והוסיף לומר אכל מצה בלא כוונה דלא תימא דמיירי אפי' לא ידע כלל שאוכל מצה וכד' רי"ו לזה כ' הרמ"בם אכל מצה בלא כוונה אבל מצה ידע דאכל ובהא ג"כ לא סגי' לי' דלא תימא דווקא אכל מעצמו יצא אבל באונס לא מיקרי אכילה להכי כ' דאפי' כפאו גוי ובגוי לחוד לא סגי לי' דל"ת דמיירי שהגוי כפאו לקיים המצוה ויצא משום דמיגמר בדעתי' ולהכי הוסיף לסטים ובלסטים עוד לא סגי לי' דס"ד לקיים המצוה גרע וכ"ד רי"ו וא"ש ל' הרמב"ם עפ"י גי' דס"ל יצא: אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר לא קאמר מאצ"כ משום דאמתני' קאי דתנן אם כיון לבו יצא מ' כוונה לצאות להכי קאמר רבא מאבוהו דשמואל שמעי' דלא בעי כוונה לצאת ולפנינו בס"ד נבאר עוד: