ליקוטי חבר בן חיים א עד

ואמנם השאגת ארי' הק' ע"ד הרשב"א פ' הי' קורא הנ"ל דס"ל דבכל לשון שאתה שומע ל"ש כ"א בדבור א"כ רבינא האי שמע מאי עביד לי' דהרי ס"ל דהכ"ד ונ' דלהרשב"א רבינא ור"ח קמפלגי בפי' ד' ר"י משום ראב"ע ר"ח ס"ל דהאי דשומע לר' אב"ע לבכל ל' שאתה שומע וממילא הלכ"ד משא"כ רבינא ס"ל דראב"ע מפיק לי' להאי שמע דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד יוצא אפי' בהרהור מדכ' והיו הדברים על לבבך ומ"מ ס"ל ק"ש בכל לשון דוהי' אצטריך שלא יקרא למפרע: כדאשכחן בסיני מד' רש"י מבואר דמפ' כתר"י דמוהודעתם לבניך מפיק לי' ולא כמ"ש תוס' מסיני ממש והטעם דשומע כעונה ונ' דרש"י לטעמי' שהביאו תוס' לקמן בסמוך בשמו דהעומד בתפלה יכול לשמוע קדיש וקדושה ושומע כעונה ותוס' הקשו עליו א"כ הו"ל שוב הפסק נמצא דד' תוס' דשומע כעונה חשיב דבור וד' רש"י דמ"מ לא חשיב כדיבור וממילא לא מצי למילף מסיני דלא הוה כ"א שומע כעונה וע"כ הפי' כתר"י: תוס' ור"ח אמר דבק"ש אינו יוצא בהרהור דקדקו לומר בק"ש משום דא"ל דוקא בק"ש פליג רבינא משום דכ' על לבבך אבל בעלמא היכא דכ' בקרא בהדי' דיבור בעי' דיבור דווקא ול"פ רבינא על ר"י בשבת פ' השואל דס"ל דיבור אסור הרהור מותר ומה"ט לא הביאו תוס' הראיי' ממ' שהביאו תר"י: וכ"כ לעיל לישב הא דלא מק' הש"ס בבהמ"ז מאי יושב ובטל שייך ויע"ל דאי מחי לי' לברך בהמ"ז יש עלינו למחות בידו מלאכול פת וזה אין רוב הציבור יכולין לעמוד בו: בסוגי' דמצות צריכות כוונה מתני' וכן מי שהי' עובר אחורי ביה"כ יל"ד תנא היכא קאי דתני וכן. והי' כ' לומר דאדלעיל קאי דתנן התוקע לתוך הבור אם קול הברה שמע לא יצא והי' ס"ד לומר דגם העובר אחורי ביהכ"נ או שמע בביתו קול שופר מביהכ"נ להוי כשמע קול הברה קמ"ל דבביהכ"נ שמכווני' אשר גם העומדים לחוץ יצאו י"ח וע"כ הפתח פתוח לרווחא כה"ג לא שייך קול הברה וא"ש בזה דנקיט ביהכ"נ דבשלמא לר"ז נקיט ביהכ"נ משום דמתני' ר"י היא דאמר בד"א בש"צ אבל למאן דפליג על ר"ז למה נקט ביהכ"נ ולמ"ש א"ש דבשאר בית צריך לחקר אם הי' פתוח ושמע קול שופר או כעול ודלמא קול הברה שמע: ואמנם נ' לפ' דהאי וכן אסיפא קאי דתנן אעפ"י שזה שמע וזה שמע זה כיון וזה לא כיון ובשלמא אי מצ"כ א"ש דתנן אעפ"י שזה שמע וכו' אבל למ"ד אצ"כ תנא מאי בעי בזה ואמנם היינו וכן דמתחיל ברישא דכיון דאצ"כ א"כ האי כיון לבו לאפוקי דסבור חמור בעלמא הוא והיינו דקאמר זה שכיון וידע שהוא שופר יצא אף שלא נתכוין לצאת וזה שסבור שהוא חמור ולא כיון לא יצא והיינו כשם שבקול הברה לא יצא ה"נ בסבור שהוא קול חמור לא יצא: אלא שיקשה לפי"ז שוב למאן דפליג אר"ז למה זה נקט ביכ"נ לתני וכן מי ששמע קול שופר ותו לא ונ' דהירושלמי בא לישב ק' זאת וקאמר עובר תנן אבל עמד חזק' כיון ונתקשה המ"א בכוונת דבריו אבל הירושלמי אזיל למ"ד מאצ"כ וקאמר דלהכי נקט תנא עבר אחורי ביהכ"נ ודרך העובר אחורי ביה"כ שאינו עובר לפני הפתח יוכל להיות שאינו יודע כי הוא אחורי ביהכ"נ וסבור חמור בעלמא ושפיר תנן אם כיון לבו אבל בעמד א"כ ידע שהוא אחורי ביהכ"נ ל"ש אם כיון לבו כי מה ענין חמור בביהכ"נ ור"ל דתנא דמתני' נקיט עובר לדיוק זה וממנו נדע דכיון לבו היינו סבור חמור בעלמא דא"סד כיון לבו ממש מה לי עובר מה לי עומד: ועד"ז יש לישב הא דאיכפל למתני או שהי' ביתו סמוך לביהכ"נ לומר דעובר אחורי ביהכ"נ יש חילוק בין עובר לעומד משא"כ ביושב בביתו עכ"פ צריך כיון לבו: או קול מגילה יל"ד בשלמא אי מצ"כ נקט מגילה לרבותא דאפי' מצוה דרבנן בעי כוונה דמתני' ר' יוסי היא ואפי' במרור בזמזה"ז דרבנן בעי כוונה אבל למ"ד אצ"כ מאי מגילה דנקט וכ' בנדקדק ל"ל ג"כ לתנא למתני ואם לאו לא יצא אמנם ניישב תחלה מאחר דמסקינן בגמ' אם כיון לבו לאפוקי סבור חמור בעלמא במגילה מא"ל מאי חמור שייך וכ' דאמגילה מעיקרא לק"מ לשמוע הא השמע מאחר דבמגילה בעי' שישמע כולא ואפי' תיבה א' אם לא שמע לא יי"ח שפיר תנן אם כיון לבו לשמוע ומעתה ה"ה בשופר בעי' אשר בתחלת התקיע' מיד ידע דקול שופר שמע משא"כ אם בתחלת התקיעה סבור דחמור בעלמא הוא ובאמצע התקיעה כיון לבו הוה כמו חצי תקיעה הברה וחצי תקיע' שופר דלא יצא והיינו דאכפל אם לאו שלא כיון לבו בתקיעה ראשונה מיד לא יצא ולהכי נקט מגילה להורות על שופר וכמ"ש: ועי"ל דנקט מגילה דומי' דשופר דס"ד דבשופר הוא דלא בעי' ד' משמיע משום דמברכי' לשמוע קול שופר ואמר קרא יום תרועה יהי' לכם וכיון דשמע קול שופר די משא"כ במגילה דמברכי' על מקרא מגילה והחיוב על כל איש לקרות אלא ששלוחו של אדם כמותו ס"ד דבעי' ד' משמיע קמ"ל דל"ש: ובמ"ש הר"ן דאף במגילה בעי עשרה מ"מ יוצא אחורי ביהכ"נ ובביתו שפיר הא גופא אשמעי' תנא ואצטריך ממילא למינקט ביהכ"נ דיש שם עשרה ומשו"ה יוצא ג"כ אחורי ביהכ"נ ובביתו: וי"ל למ"ד אצ"כ הך מתני' והי' כאשר ירים משה וכו' מה עניני' לכאן והי' כ' לפ' דאפי' למ"ד אצ"כ מתני' הכי קאמר אעפ"י שזה שהי' בביהכ"נ שמע וזה העובר ג"כ ושניה' יצאו מ"מ זה כיון לבו למצוה מי שהי' בביהכ"נ וזה העובר לא כיון למצוה וכ"מ כי מצוה בכוונה מגנא ומצלא כדאשכחן במרע"ה: ואפשר לומר דה"פ ע"כ די בכוונת הלב בעלמא דלא סבור דהוה חמור בעלמא דאס"ד דבעי כוונה גמורה מעשה ל"ל הרי בכוונה בעלמא נצחו ישראל את עמלק א"וו מעשה שצותה תוה"ק אף בלא כוונה סגי: ויעל"ד אי מצ"כ ל"ל דתנן גבי חש"ו כל שאינו מחוייב בדבר הרי בלא"ה חש"ו לאו בני כוונה נינהו וצ"ל מאחר דקיי"ל בגיטין אם גדול עע"ג כוונה הוא אצטריך למתני דמ"מ אינו מוציא רבים משום דאינו מחוייב בדבר: והנה הך סוגי' דמצ"כ קאי אהך סיפא דמתני' ויל"ד למה הפסיק הש"ס בשו"ט דמצות ליהנות ביני' ונ' דהנה הרמב' השמיט הא דמודר מחבירו מותר לתקוע לו וכ' ה"ה דאתי במכ"ש ממודר שופר דמייתא הרמב' וק' א"כ רבא אמאי נקט תרווייהו וי"ל דכ' הפוסקים דדווקא אם לא שוויי' שליח מותר לתקוע לו לא זולת וא"כ למאי דקי"ל דד' שומע ומשמיע בעי