ליקוטי חבר בן חיים א עג

ע"כ שרי לי' דיבור ומעתה לא הקשה הש"ס מביהמ"ז דאדרבא כל עיקר מילתא דר"ח בנוי ע"ז דק"ש דרבנן ובי"המז דאוריי' ומיושב בזה דבבי"המז מאי העולם עוסקין שייך וא"כ הוה לי' להש"ס להק' והרי בב"המז א"וו ידע הש"ס מזה דר"ח סבר ק"ש דרבנן ובי"המז דאוריי' והיינו דפריך הש"ס מתפלה אף דתפלה דרבנן דהרי ר"ח ס"ל גם ק"ש דרבנן ומ"מ משום שלא יהא יושב ובטל אצרכוהו ומ"ש תפלה והא דלא אקשי' לי' מברכות ק"ש היינו דק"ש וברכותי' חד ויכול להרהר בק"ש כל משך הברכות וכ"ת הרי יצי"מ דאוריי' והיאך יוצא בהרהור ומ"ש מביהמ"ז י"ל בי"מ זכירה כ' וזכירה בלב ויוצא בהרהור והרי במעשה עמלק אצטריך במ' מגילה לא תשכח בלב דנדע דזכור בפה וע"ז מק' הש"ס והרי ק"ש דרבנן והכי קמק' דלמא לעולם הכד"ד ודקאמרת יוציא בשפתיו כמו בביה"מ לעולם אימא לך כדאשכחן בסיני וביה"מז ה"ט דהתירו אפי' להוציא בשפתיו בדאורייתא לא גזרו ומשני ק"ש אי' בי' מ"ש אף דק"ש דרבנן חשיב כעין דאוריי' ואי הרהור כד"ד כי היכא דהתירו הרהור התירו דבור. וא"ש הך גי' שהביא רש"י ק"ש דרבנן דהש"ס קשה עלי' דר"ח דע"כ ס"ל דק"ש דרבנן ול"ק ק' תוס' מיצ"מ כמ"ש נמצא דטעמא דר"ח דפליג עלי' דרבינא משום דס"ל דמברך על המזון היינו בפה ודייק לי' מדר"י וכמ"ש ורבינא אפשר דס"ל דר"י בהרהור דווקא מתיר וכס"ד לקמן והנה אנן קיי"ל ק"ש דאוריית' וקיי"ל הלכד"ד ומ"ש ק"ש דמהרהר וביהמ"ז דמברך בפה א"וו היינו טעמא דבק"ש דאינו יוצא בהרהור שייך לומר הרהור לאו כד"ד ושפיר גזרו אבל בביהמ"ז דיוצא בהרהור א"כ מ"ש הרהור ומ"ש דיבור כדאמרי' יוציא בשפתיו וכ"ת לתסרו גם הרהור גם דיבור וכ"ת משום דדאורי' הוה הרי גם ק"ש דאוריי' וכיון דאינו יוצא בהרהור הרי בטולי בטלי' י"ל ע"ד שכ' הטו"ז בה' ר"ה ובה' ריבית דדבר המפורש בתורה אין כח ביד חכמים לעקור ובשלמא לבטל ק"ש וביהמ"ז לגמרי הוה דבר המפורש בתורה ואין כח ביד חכמים לעקור משא"כ אם יאמרו יהרהר בק"ש הא דבעי' דיבור אינו מפורש בכ' דהרי י"ל הרהור כדיבור כדאמר רבינא ומצינו ג"כ אמירה בלב ויאמר ה' אל לבו וכיו"ב ע"כ שבקי' אהרהור בק"ש ובבהמ"ז כיון דהכ"ד ולגמרי לא מצי לבטל יוציא בשפתיו והן הן דברי הרמ"בם הנ"ל דבק"ש אינו יוצא בהרהור ובבהמ"ז יוצא בהרהור ומ"מ טעמא מאי י"ל דאנן קיי"ל כר"י משום ראב"ע דלכתחלה צריך להשמיע לאזניו ובדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזניו דכתיב על לבבך כדקאמר ר"מ לעיל וק' האי שמע למאי אתא אלכתחלה לא מסתבר וע"כ לבכל לשון שאתה שומע וכ"כ תו' ר"פ הי' קורא עיי"ש וכ"כ הרשב"א דממילא ידעינן דלא יצא בהרהור דבהרהור לא שייך לשון וש"מ דלא יצא בהרהור משא"כ בשאר ברכות נהי דלכתחלה כ' ופי יגיד תהלתך דיעבד אינו מעכב: ובדברינו מבואר למה פליג הירושלמי אגמ' דידן ומפ' מהרהר הברכות אבל ק"ש אומר בדבור דס"ל ק"ש דאוריי' ומ"ש ביהמ"ז ולא מ' לי' לחלק ע"ד שמחלק ש"ס דידן כמ"ש: והנה השאגת ארי' הק' ע"ד הרמב"ם דמ' דחוץ ק"ש פסק הכ"ד למה פסק כר"י פ' השואל דבשבת דיבור אסור הרהור מותר הרי הש"ס מדמה לה להדדי ולמ"ש דדווקא גבי ק"ש דכ' רחמנא שומע למעוטי הוא דאמרינן הלכ"ד וא"כ גם התם כ' ודבר דבר ממילא אמרינן דהרהור לכ"ד ואמנם הש"ס מק' התם אס"ד דכל היכא דכ' מעוטא ס"ל לר"י הלכ"ד א"כ הרי גם בת"ת כ' ושננתם דהיא מ"ע על ת"ת לפי דברי הרמ"בם במנין המצות וא"כ ג"כ אינו יוצא בהרהור וכדקיי"ל ואמאי קאסר ר"י להרהר במבואות המטונפות הרי הרהור תור' אינו מצוה ומשני משום והי' מחניך קדוש וכמו שביאר רש"י שם: ואמנם השאגת ארי' הק' עוד לד' מי שאומר דבה"ת דאוריי' למה לא יברך ב"ק ג"כ ברכת התור' וכ"ת הרי אסור בד"ת כיון שמהרהר ק"ש ואי הכ"ד לברוך אה"ר וכ' דכיון דאמרינן כיון שמהרהר ק"ש ואי הכ"ד לברוך אה"ר וכ' דכיון דאמרינן בירושלמי דבעי' ששנה על אתר ש"ו דק"ש עצמה לאו תורה היא אבל לר"ח דהלכ"ד א"כ מותר להרהר בד"ת ומדלא מברך בה"ת ש"מ דאהרהור לא מברכי' וכד' הפוסקי' וטעמא כמ"ש משום דכ' ושננתם ושינון בפה ואמנם המחבר פסק דכותב ד"ת מ"א יברך י"ל משום דמצינו עכ"פ דכתיבת תורה מצוה ועתה כתבו לכם מסתבר שוב מאחר דכל כתיבה הוא חלק מצוה זו שיוכל לברך וכ"ת ה"ד מקרא אבל תורה שבע"פ מנ"ל הלא גם בלימוד עיקר הברכה על מקרא שא משום דתורה שבע"פ היינו פי' המקרא וממילא יברך אלא דיש להשיב הרי כתיבת תורה שבע"פ אסור מה"ת אלא שהתירו משום עת לעשות ועכ"פ היאך יברך אמנם י"ל זהו תלי' בפלוגתא דת"ק ור"נ בסוף מכלתין דלת"ק הכי דרשי' עת לעשות לד' מותר להפר תורה ור"נ דריש הפרו תורתיך אז עת לעשות לד' וא"כ לת"ק רק מותר משא"כ לר"נ היא מצוה ושפיר מברכינן עלי': ר"י אומר מברך לפני' ולאחרי' ד' רש"י במסקנא דהא דאמרי עשאן ר"י כה' ד"א לא קאי כ"א אבהמ"ז ובק"ש מודה ר"י דלא כתר"י והנה בס"ד דס"ל דטעמא דר"י דהרהור שרי מודה רש"י דגם בברכות, ק"ש פליג ר"י אלא דלמסקנא ל"מ לרש"י לפרש כן דברכות ק"ש מה ענינם לה' ד"א אמנם ק' מאי לפניה ולאחרי' דקאמר ר"י לפניו ולאחריו הול"ל וצ"ל דלאחרי' הרי בלא"ה ג"כ לרש"י מיותר הרי גם ת"ק מודה דלאחרי' מברך וע"כ דר"י שמעי' לת"ק דדווקא בהמ"ז על הפת דהוא דאוריי' מתיר ולא שאר ברכות אחרונות וקפליג עלי' בתרתי וקאמר כל לפני' וכל לאחרי' שרי דהו"ל כה' ד"א דהיינו אסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה סברא הוא ובזה מיושב ע"ד רש"י לכאורה קו' עצומה למאי דס"ל לרש"י דאביהמ"ז לחודא קאי ר"י למה הוצרך הש"ס למימר דעשאן כה' ד"א לימא דס"ל לר"י דברכה לפני המזון דאוריי' דדרש ק"ו כשהוא שבע יברך אא"כ לא קאי כ"א אפת ומאי לאחרי' דקאמר א"וו אכל ברכות אחרונות קאי וע"כ משום דעשאן כה' ד"א: ודאתאן עלה מכאן דייקי תוס' ריש כ"מ וביומא וסוכה דהאי ק"ו ל"ד וק' אמאי באמת לא הוה ק"ו גמור ונ' משום דא"ל דיו לבא מן הדין להיות כנדון דהרי בעינן מדאוריי' שבע ממש ואכזית וביצה מה"ת מפטר והיאך יברך כשהוא רעב לגמרי נמצא דזה תלי' בפלוגתא דר"ט ורבנן בב"ק אי אמרינן דיו היכא דמפריך ק"ו או לא ואנן קיי"ל דאמרינן דיו כה"ג ושפיר הוה ק"ו פריכא ואפשר מעיקרא לא הוה כ"א ע"ד אסמכתא למאי דדרשי ר"מ ור"י אכילה כזית או כביצה ולדברי' שפיר הוה ק"ו אלא דאינהו ג"כ אסמכתא קאמרי כמ"ש תוס' מהאי דמה"ש: