ליקוטי חבר בן חיים א עב

סי' כי"ד ד"ה והנה כי כן ואשריך ס' קדשים ר"ל עפ"י מ"ש לקמן המחבר דמס' בתרא בס' קדשים היא מס' מדות ולא כמו שהוא לפנינו דקנים מס' בתרא: סליקא להו הערות ואתם אהוביי תלמידיי כתיב אז תבין יראת ד' ודעת קדושים תמצא שימו לבבכם על הערותי וחזקו ואמצו ליישב את כל אשר דקדקתי בדברי הקדושים המחברים לקיים מאמר סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי וכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ואמר הכ' לי עצה ותושי' אני בינה לי גבורה: בענין הרהור כדבור דמי ברכות פרק ג' ענין פלוגתת רבינא וכ"ח נראה לבאר עד"ז דלכאורה קשה עלי' דרבינא כיון דעזרא לא גזר כ"א כדאשכחן בסיני למה אינו מברך בהרהור לפני' ולאחרי' ואמנם כתבו תוס' דכדאשכחן בסיני היינו שומע כעונה נמצא דשומע כעונה דהוה בסיני גרע מהרהור ומעתה בשלמא ק"ש דחובת כ"א וא' הוא ואין א' מוציא חבירו ולא שייך שומע כעונה שפיר התירו הרהור כדאשכחן בסיני דבור אסור הרהור מותר משא"כ בברכות דשייך שומע כעונה ואם אתה מתירו ע"י הרהור אף הוא ישמע מחבירו ויצא י"ח לזאת אף הרהור לא התירו וכ"ת א"כ בר"המז מא"ל הרי שייך בי' שומע כעונה ולמה התירו י"ל דאמרינן פ"ק דשבת אהא דתנן לא יאכל הזב עם הזבה בא וראה כמה פרצה טהרה בישראל שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה דמשום טהרה כבר נמנעו מלאכול יחד וכיון דבב"המז אין א' מוציא חבירו אא"כ נקבעו יחד שוב ליכא למגזר בב"ק קודם טבילה דלא קבעי עמו ואמנם כתבו תוס' ר"פ שלשה שאכלו דקביעות לא בעי כ"א בבהמ"ז אבל בברכה לפני' בכל גוונא אדם מוציא חבירו ושפיר גזרו אברכה לפני': זה סברת רבינא אמנם ר"ח קשה לי' אהך סברא ממ"נ מהי"ת נאמר הרהור כדיבור ע"כ מסיני ילפי' דהוה שם הרהור בעלמא ואצרכי' רחמנא טבילה וממ"נ אם באת לומר שומע כעונה עדיף מהרהור מנ"ל לומר הרהור כדבור ואם באת לומר הרהור כדיבור ע"כ אתה אומר דהיינו שומע כעונה דסיני וא"כ עיקר הרהור בסיני מצאנו: ואלא קשה עלי' דרבינא ונראה דרבינא יליף הרהור כדבור ממק"א דבר"פ כיצד מברכין תנא ר' ישמעאל ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ ומפרש רבינא הכי דאס"ד דברים ככתבן א"כ בעי' מפיך דווקא ואי אפשר להנהיג בהן מנהג דרך ארץ ואמנם מאחר שאמרה תורה הנהג בהן מנהג ד"א ש"מ מפיך ל"ד כ"א סיפא דקרא מפ' לרישא והגית בו יומם ולילה וכד' רש"י דהגיון שייך בלב כד"א והגיון לבי וש"מ דהרהור נקרא מפיך והרהור כדיבור ורשב"י פליג ואמרינן עלה הרבה עשו כר' ישמעאל ועלתה בידו ש"מ הל' כוותי': ואמנם ר"ח מפ' כי ה"ק ר' ישמעאל לא אמרה תורה לא ימוש כ"א לאחר שהכין לחם חקו וכן מטין ד' רש"י שם וא"כ אין ראיי' מר' ישמעאל: רש"י מהרהר מתקנת עזרא וכו' כ' כוונת רש"י לסיועי אל' מתני' לר"ח דלרבינא הרי כ"א יוצא בהרהור אלא דב"ק אסור להוציא בשפתיו א"כ הו"ל לתנא למתני ב"ק אינו רשאי להוציא בשפתיו ומדתנן ב"ק מהרהר ש"מ דבאמת אדם אחר אינו מהרהר דלא עשה ולא כלום וב"ק מתקנת עזרא ואילך הוא דמהרהר: כ' רש"י עוד כשמגיע זמן המקרא כ' דמלשון הגמ' לר"ח מ' דבצבור שנו דשייך יושב ובטל ומהי"ת למוקמי מתני' בצבור דווקא ולזה כ' רש"י דכיון שהגיע זמן המקרא וכל ישראל עוסקין בק"ש וכן מורה ל' הגמ' שלא יהי' העולם עוסקין בו ולא תנא צבור עוסקין דנדע דאפי' ביחיד מיירי מתני' ויע"ל בכוונת ד' רש"י במ"ש כי בא לסייע מל' המשנה לר"ח דתנא סתים ולא פי' מהרהר ק"ש בלבו וצ"ל דסמיך אמה שאמר אינו מברך לפניה ולאחרי' ומעתה בשלמא לר"ח דהרהור לאו כדבור וא"כ מהרהר בלבו אין כאן רבותא כ"א דאינו מברך הוה רבותא שפיר סתים תנא כהגיע זמן המקרא צריך ב"ק להרהר בלבו וברכות דרבנן לא אצרכוה אבל לרבינא דהרהור כדבור אלא דעזרא לא גזר אלא על דבור מנא ידעי' דתנא אק"ש קאי דלמא אתורה קאי דשייך בה ברכה לפני' ובצבור אפי' לאחרי' והו"ל לתנא לפ' א"וו פשטא דמשנה מ' כר"ח: והנה הרמב"ם פסק בה' ק"ש דצריך להוציא בשפתיו ובה' ברכות פסק דבירך בה"מז בלבו יצא ונראה לבאר דבפי' המשנה כתב הרמב"ם כאן מהרהר ק"ש ועל המזון מברך לאחרי' משום דהוה דאורייתא ולא כ' דמהרהר בלבו ו לכאורה יל"פ דנ"ל מדמסקינן לקמן דלר"י דקאמר מברך לפני' ולאחרי' היינו אפי' בדבור דעשאן כה' ד"א והאי לישנא גופא קאמר ת"ק מ' דגם ת"ק בב"המז מודה דמברך בפה וצריך טעם למה וכ' לבאר תחילה דברי ר"ח דקאמר דאי כד"ד יוציא בשפתיו והרי כבר תי' רבינא כדאשכחן בסיני וצ"ל דר"ח קשה לי' עלי' דרבינא האי גופא למה בבי"המז יוציא בפיו ובק"ש מהרהר וע"כ צ"ל משום דבי"המז דאורייתא לא רצו לגזור לבטל מ"ע דאורייתא משא"כ ק"ש ס"ל לר"ח דרבנן שפיר גזרו ואס"ד דעזרא לא גזר על הרהור אכתי ק' למה לא גזרו בביהמ"ז על דבור והרי יקיים תקנת עזרא ומ"מ כיון דהכד"ד יצא אלא ש"מ כיון דהרהור כדבור דמי גם על הרהור גזר עזרא וא"כ אי הרהור כד"ד גם בק"ש יוציא בשפתיו אלא ש"מ הרהור לאו כד"ד ומ"מ אצרכוהו הרהור שלא יהא יושב ובטל אבל בי"המז דאורייתא