ליקוטי חבר בן חיים א ו

ודרשתי בקהל עם בש"ק וביום ב' נקראו כל אנשי הגליל ובקשו ממני לדרוש שנית וככלות הדרשה פתחו בית הקהל והסכימו ברוב מנין ובנין לקבל אותי. ואני הלכתי לבית חמי, וביום ט' אלול באו המשולחים אלי עם כתב הרבנות אבל היו איזו נגידים אשר בקשו טרם יושת משפט האלמנה הרבנית עם בנותיה לא אקרא בשם רב, אולם מיד בבאי נתפשרו בע"ה הצדדים והיה הכל שלום. ועם בואי נכנסו עמי יותר משלשים תלמידים, ובראשם הצדיק הרב המופלג מוה' נתן בן חנה, ולולא הוא לא היה לאל ידי להכיל ישיבה בעת ההיא כי מרוב טרדת המשפטים אשר היו לפני לא היה הזמן מספיק, אכן התלמיד הצדיק והמופלג הנזכר חזר עם התלמידים הגדולים השיעור אחר הגדתי אותו פ"א והגדולים למדו עם הקטנים, ומעולם לא לקח הצדיק הלז מאומה, ואת אשר שלמו התלמידים הקצינים נתן הכל לחברת הבחורים, עד אשר צויתי על התלמידים שלא יבקשו מב"ב ארוחה כי אם שיזונו כולם מח"ב רק אלמנה אחת אסתר בת רבקה נתנה ארוחה שלימה משבת לשבת לתלמיד מופלא אחד, ומלבד זה עוד בכל ע"ש ליטרא נרות וב' לטרות בשר על ש"ק, זכרה לה אלקי לטובה בג"ע ולצאצאיה בזה ובבא. ואמנם מפאת כי היו אז ימי המלחמה, והיתה קהלתי קרוב לשתי שנים בלי רב ומורה, נפרצו כמה איסורים בעיני ההמון ונעשו להם כהיתר, ובראש כולם היה השמחה במחולות בחורים וזקנים עם בתולות ונשים, וכל אשר דרשתי בענין זה היה ללא יועיל, ואמרתי להם כל נשואין שיהיו בה מחולות עם תערובות נשים לא אסדר בעצמי הקידושין, וככה עשיתי במשך ג' שנים למען יוודע בשער בת עמי שאיסור חמור כזה נעשה להם כהיתר. ואשר דברי נכנסו אל לבם שמעו בקולי, אולם מאותן האנשים אשר לא הטו אזנם לשמוע בקול דברי קמו שנים עשר איש, ויהי דברם עם שר אחד, והשר הבטיח אותם אחרי כי כתב הרבנות הוא רק על שלש שנים, כי ישיג הסכמה מהשטאדהאלטערייא אשר בפ"ב להעבירני, אמנם הנדיבי עם אשר היו לימיני שחקו על דבריו בעת ההיא צוה עלי הגאון מוה' יחזקאל בענעטה זצ"ל אחרי כי ביום פלוני יסע דרך גבולי על מסלת הברזל אשתדל שיבאו למסלת פרזלא איזה אנשים לדבר על לבם בעדי, ולזאת גם אנכי שמתי פני למסלה. אכן הגאון לא בא מחמת איזה סבה, ובהיותי בחצר המסלה שלח בעדי איש אחד שהיה מנאמני השר הנ"ל לאמר דבר סתר לו אלי, ובבאי אל ביתו אמר לי הנה אוהבי רבינו מתנחמים לאמר דברי השר התולים, ולולא הייתי אנכי מבעלי סוד השר גם אני דמיתי כן' אבל האיש הזה היה אצל שרי קאמיטאט ואמר להם כי הוא מכיר רבינו פנים בפנים ויודע על נכון כי אינו בקי כלל בהויות העולם ואי אפשר לו להנהיג עדה, והקאמיטאט ישלחו את כל המכתבים לפ"ב, וביום רביעי לירח נאוועמבער יבא השר גם לפ"ב ויציע אמרים הנאמרים גם שם, ורביעי לנאוומבר. היה ביום עש"ק, וביום ג' סיפר לי האיש הנ"ל דברים אלה לא פניתי לביתי כלל כ"א הלכתי לפ"ב. ובנס גדול קיבל אותי השר שמה, ויהי כמעט יצאתי מאת פני השר, והנה השר מגלילותי בא ובפתחו את פיו לאמר אנכי השר ממקום פלוני השיב לו השר בפ"ב בעת באת, כי קודם בואך היה פה רב פלוני וקבל עליך כי אתה עושה לו חמס, כדברים האלה סיפר לי השר בעצמו, ועל ידי הדברים האלו נסתתמו טענותיו. ובערב ר"ה השגתי מכתב מפ"ב כי עניני כבר המה אצל הקאמיטאט ושלחתי תיכף ומיד תלמיד אחד שמה, ושלח הגאון מוה' יחזקאל בענעטה ז"ל הרה"ק שלו לחקור אודות הענין וביום צום גדליה נודעתי כי כל אשר דבר אלי האיש הנ"ל היה הכל אמת, והלכתי אל שרי הקאמיטאט ומצאתי חן בעיניהם, והראש רעניערוננסדקאמיססאר הבטיחני שלא יארע לי שום תקלה על ידו, וכתב לפ"ב כי כל הטענות אשר הציעו אנשי ריבי נגדי מאפס ותהו המה, ורוב בני עדתי יפגעו בעדי שלא להעבירני, ובא הפקודה מפ"ב שילך השר בעצמו לקהלתי ויקרא באזניהם: אחרי כי טענותם אלי מיוסדים על רובי אזהרתי בשמירת התורה אין זו טענה, וטענתם כי ימי הרבנות תמו אין זאת טענה, כי בלי עון ופשע לא יוכלו להעביר לעולם רב ומורה מפקודתו. ומאז ועד עתה בע"ה שקטה נחה המריבה, אכן ע"ד השר הגדול אשר בנייטרא בטלתי הסכמתי בסידור הקידושין גם בהיות מחולות. ובימי מצה ומריבה העברו היתה יד ד' לטובה עלי כי בעת ההיא קם איש בליעל בוויען הבירה להרים יד במלכנו הקיסר יר"ה וכשמעי זאת צויתי למורה הילדים, אחרי כי אני הייתי אץ לדרכי לקבל פני הגאון בנייטרא בענין שאלה, להגיד לנערי החינוך אשר ביום ש"ק נרים קול בתודה את פני ד' אשר היה בעזר מלכנו ומלטו מיד צר, ואני נסעתי על מסילת הברול לנייטרא, אזי קמו אנשים מאויבי לאמר הנה עתה העת באו ונאסוף יחד טרם ישוב הרב לביתו ונתן בבית ד' תודה, ומורה הילדים ידרוש בענין זה בשער בת רבים. ואמנם מה' היתה נסבה כי יעצוני בנייטרא שלא לנסוע על מסלת הברזל כי אם לשכור לי עגלה וככה עשיתי ובאתי לביתי מקורר מאוד מרב הקור בעת התאספו העם לבית התפלה, והלכתי שמה ודרשתי בענין הצלת מלכנו לערך שעה קטנה והדברים כתובים החידושי אגדה שלי ואי"ה אוציאם לאור, ואחרי רדתי עמד על מקומי המורה הילדים, ובאר מעשה קין והבל היאך הרציחה היא שנואה בעיני ד' וכיוצא בדברי הכל וכתבו לפי הדברים האלו במכתבי עתים, ואם כי הרב אמר דרשה בענין הנזכר, אבל המורה הילדים מלא אחריו באמרי נכוחה." ובשנת תר"כ נגעה יד ד' בי ונהייתי ונחליתי מש"ק פרשה בא הלוך וחזק עד אשר באור לד' ניסן רחם ד' עלי ומבלי שום מרפא בא זיעה חזקה עלי ויצא ממני דרך פי כמה סאים מים צלולים, וביום י"ג ניסן עזבתי לאט משכבי, ובכל זאת ארכו הימים עד אשר שבתי לאיתני הראשון. ובמשך ימי חליי בנו בעיר אחת בגלילותי ביהכ"נ ע"ד אנשי הזמן, ואני הייתי בעת השמועה בצד מורי הגאון כתב סופר זצוק"ל במרחץ סריאטש, וצוה עלי אם יקימו הבימה אצל הארון על משמרתי אעמוד ומקומי לא אנח, ובשובי ממרחץ דרשתי להם על אודות הענין ולא שמעו לקולי. וגם השר אשר בהגליל חלה פני הראש שיסור למשמעתי ולא אבה, ודרשתי במקומות המשפט ולא עלתה בידי, וכראותי כי אין עוד תקנה אמרתי בפעם האחרון בביהכ"נס הישנה, כי לא אסכים עם הגאונים שאוסרים להתפלל בביהכ"נ כזה, אך בכל זאת לא אתפלל שמה עד אשר יעמידו החרכים בין עזרת נשים לעזרת אנשים וכן עשיתי, ובאה הפקודה משרי הקאמיטאט למסור ענין זה לשלשה רבנים שיחקרו עם מי הדין, וכתב ה' מייזל מפעסט, כי הדין עמם, אף כי לקערמעטה כתב לפני שנים כי החרכים המה הכרח גדול, ותוכן דבריו דברי טעות, כי כתב אשר משמחת בית השואבה אין ראיה, כי שם היה במקום שמחה ואין יראה, ומלבד כי השוה שמחה הקדושה לשמחת הוללת שכח כי בגמרא למדו זה מהספידו של משיח