ליקוטי חבר בן חיים א לז

ומחצה הוא ל' שעות דהיינו יום ורביע יום. נמצא משנה לשנה היתרון ו' שעות ובכ"ח שנה המה כ"ח רביעים דהיינו ז' ימים וכ"ז יום המה ד' שבועות נמצא דכל כ"ח הוה היקף התקופה להיקף ראשון בד' ניסן: תוס' ד"ה הטוב והמטיב. משמע מדברי הירושלמי מדמברכין הטוב והמטיב מס' דס"ל הטוב והמטיב דאורייתא והענין נראה ע"ד שכתב הג"א פ' בכל מערבין בשם ר"נ גאון דזמן דרגלא דבא משום שמחה הוה דאורייתא ואם כן כל ברכה הבאה מחמת שמחה הוה דאורייתא. ובזה יובן קושית הרשב"א אמאי דמשני הש"ס בקנה כלים חדשים כחה דהתירא עדיף וקשה הא ברכה דרבנן ומאי כוחה דהתירא שייך בדרבנן. ע' רש"י ריש ביצה מענין כחה דהתירא. ולזה כתב הרשב"א דשנויא דחיקא משני ליה. אבל די הש"ס דכל ברכות שהם משום שמחה הם דאורייתא. ומה"ט גם כן פסקו הפוסקים לחומרא כלי"ב. והקשה ג"כ הרשב"א למה לא ניזל לקולא כלי"ק אבל מדברי הש"ס הנ"ל מבואר דהך ברכה כעין דאורייתא היא: תוס' ד"ה ור"י אמר. הקשה הגאון מהרא"וו לדעת הירושלמי למה לא יברך גם הנותן הטוב והמטיב ותי' תלמיד אחד דלגבי נותן הוה רעה מעין הטובה דלפום שעתא עכ"פ מחסרא ממון אלא ששכרו עומד לבא: ועיין ר"ן סוף פסחים שכתב טעמא דאין מברכין אס"ע זמן. משום דהמצוה רק בלילה וצ"ע לדידי' מכ"ח וממקרא מגילה דמברכין על של יום בפ"ע: דף ס ע"א נכון לבו בטוח משמועה רעה לא יירא. עמהר"ל בס' נ"ע דבצדיקים כתיב אל תירא מפחד פתאום ולזאת נכון לבו בטוח בד' משמועה רעה דהיינו פחד פתאום לא יירא: שם הנכנס לכרך ת"ר בכניסתו מהו אומר פי' רש"י בן עזאי אמרה וא"כ קשה על הרי"ף וש"פ שהביאו ברייתא זו לפסק הלכה. ונראה דעתם דלכאורה במפ' הכי תרי לישני אי מיירי דוקא בכרך שדנין או אפילו בכרך שאין דנין. ונראה דהנה תפלה ודאי שייך בכ"מ אפילו במקום שדנין אבל הודאה דהוא אניסא לא שייך כ"א במקום שאין דנין דשם הוה ניסא. והנה תרוייהו לישני ס"ל דשתים דת"ק שתים דתפלה אחד בכניסתו ואחד ביציאתו ותרוייהו ס"ל דרב מתנא קאמר למלתא ולי"ק ס"ל אין הלכה כבן עזאי וקשה ליה למה אמר רב מתנא למלתיה אליבא דבן עזאי אלא ודאי בכרך שדנין אינו מברך קאמר רב מתנא וזה דוקא אליבא דבן עזאי דהודאה לא שייך במקום שדנין ולי"ב ס"ל דרב מתנא כבן עזאי ס"ל ולה"ק אברייתא למלתא ולעולם במקום שאין דנין מיירי וא"כ פסקו הפוסקים כבן עזאי: שם ע"ב הנכנס לישן דקדקו הפוסקים מ"ט לא נהיגי עלמא לברך על שינת היום מ"ש משאר ברכת הנהנין. ונ' ע"ד שכתבו תוס' פ"ק דף יא ע"ב דמשו"ה לא מברכינן לישן בסוכה דהכי אין בידו לישן שמא לא יישן. וכתב שם דבשינת הלילה לא שייך הא דבודאי יישן מה שא"כ בסוכה שמא ירדו גשמים קודם שיישן וא"כ גם בשינת היום דשכיחי טרדות מה"ט לא יברך שמא לא יישן. ואפשר דמה"ט לא נהיגי גם כן לברך על שינת עראי אפילו בלילה: דף סא ע"א ולא אחורי ביהכ"נ וכו' פירש"י שנראה כפורק עול ודייק מזה המג"א סי' תרע"ב דאין הטעם משום חשדא כלל ותי' בזה קושיא הב"י שם. אמנם בפ"ק כדמייתי הש"ס גם כן להך מלתא כתב רש"י שכ' כמבריח עצמו משמע דטעמא משום חשדא וי"ל דקשה ליה לרש"י מ"ט קאמר הש"ס פ"ק דוקא מסייע ליה לריב"ל ולא קאמר נמי מסייע ליה לר"י דשמעתין בהרואה אלא ודאי משמע לש"ס דריב"ל ור"י גופא פליגי ריב"ל קאמר אסור לו לאדם. וכתבו תר"י פ' א"ע דל זה משמע דאדם גדול יהיה נזהר בכך ע"כ ס"ל משום חשדא ע"כ הרוצה להוציא עצמו מחשד יעשה כן משא"כ ר"י דמייתי ליה בהדי ארי ואשה משמע דדינא קאמר. וע"כ אין הטעם כ"א משום פורק עול. והנה רבא צוה לבניו שלא ילכו אחורי בהכ"נ בשעת תפלה ומאי שנא אאיסור זה דאמר להו לבניו אלא ש"מ דכריב"ל ס"ל דליכא איסור כ"א להוציא מחשדא. ולזה פירש"י ג"כ משום דנראה כמבריח. ואמנם לר"י דס"ל דאי היה באמת אין הטעם משום חשדא כ"א משום דמחזי כפורק עול אין ראיה מדברי רש"י כאן כ"א אדרבא הלכה כרבא ולרבא משום חשדא אתיא עלה ושפיר הקשה הב"י בהלכות חנוכה: שם כליות יועצות. כתוב בספר נפוצות יהודה דהיינו שהכליות שואבין מן הדם המים המעופשים ועי"ז הדם צלול והאדים העולים מדם צלול המה צלולים ועי"ז תתחבר הנפש המשכלת לנפש החיוני ביותר ותהא העצה נכונה וכן פי' ג"כ הטחול שוחק כי הטחול שואב יסוד העפר מן הדם והוא משכן המרה שחורה וע"י הבדל המרה שחורה מן הדם נוטה האדם לשחוק. ונראה כי זה ג"כ פי' קיבה ישינה ע"י פעולת הקיבה מייגע עמו עצבו ועורקי המוח והמה עייפים ועי"ז באה השינה. וגם הכליות עיקר פעולתם בעת השינה בלילה. לזה אמר הכתוב אף לילות יסרוני כליותי: דף סא ע"ב א"ל תלמידיו רבינו עד כאן. כתוב בספר קהלת יעקב ביאור על ס' קהלת כי דבר שלא נסה אדם מעולם א"א לו לקבל שלא ע"י יסורין וזה שתמהו תלמידיו על שקיבל רע"ק כל זה בלא יסורין והשיב להם כי המחשבה התדירה בעינן יועיל כמו הניסיון וזה שאמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה ועכשיו לא אקיימנו. ומיושב עד"ז קו' המפרשים וכי לא ידעו תלמידי רע"ק דרשא דבכל נפשך: ויש עוד לומר דדעתם היה דכל זמן שאדם מקוה שיחיה אסור לחבול בעצמו אבל אם מיתתו חלוטה אינו מחויב לקבל יסורין וכן אמרו תלמידי ר"ח בן תרדיון לר"ח ב"ת פתח פיך ליכנס האש. ואמנם ר"ח ב"ת השיב להם אף עפ"כ לא אחבול בעצמי וזה מדרשא דבכל נפשך אפילו במקצת נפשך שאתה עומד למות אי אתה רשאי לחבול בעצמך וזה מד' ר"ע שהשיב לתלמידיו ששאלוהו רבינו ע"כ ר"ל למה לא יחבול בעצמו והשיב להם כל ימי הייתי מצטער מה זה דקאמר קרא בכל נפשך ועכשו בא הפי' לידי ולא אקיימנו: ויש לרמז זה ג"כ בדברי תודוס איש רומי פרק מקום שנהגו עמה ראו חמו"ע להפיל עצמן לכבשן האש שנתקשו תוס' שם הלא ע"א יהרג ואל יעבור אבל קו' היה דכבשן אש היא חמורה שבחמורה דמה"ט דיינינן לבת כהן בפתילה של אבר משום ברור לו מיתה יפה וא"כ היה להם לחבול בעצמם. ואמר נשאו ק"ו מצפרדעים אלמלא לא בקש הש"י שהצדיקים אפילו בשעת מיתה לא יבררו להם מיתה קלה ויקבלו החמורה ייע אחרים באהבה אלמלי כן לא עשה הש"י נס לצפרדעים בתנורים