ליקוטי חבר בן חיים א לג

דלאחריו בלא"ה כתב וא"כ יהא ברכה לפניה דאוריי' וכ"מ דעת הרי"ף שהביא דברי רע"ק לעיל משמע דס"ל דמקרא ילפינן בין למ"ד נטע רבעי וילפינן כל דבר נטיעה או כמ"ד כרם והא דמסיק הש"ס סברא דלא לק' למ"ד נטע רבעי: ואמנם הא דלא הויא ק"ו זה דאורייתא י"ל ע"ד שכ' ההפלאה ע"פ ואתה נותן להם את אכלם בעתו ר"ל בעת אכלם כי כל זמן שלא הגיע המזון לקרב האדם אינו יודע אם הוא מאכלו המזומן לו וא"כ ל"ש ברכה לפניה דמאן יימר שיהנה ממנו: דף לו ע"א זה פלפלין. הקשה הרשב"א דלמא אתרוג. ונראה דאי אתרוג גבי אכילה הו"ל לקרא למיכתב ומ"ש גבי נטיעה דכתב אלא ודאי הא אתא לאשמעינן דאפילו פלפלין דלא שכיח בארצות הסמוכין לא"י ונטעה שם: דף לח ע"ב תוס' ד"ה והל' המוציא בסו"ד וע"כ יש לבצוע. נרא' הכונה דהאי קרא מרמז ג"כ דלא יאכל אדם עד שיאכיל לבהמתו דכתי' מצמיח חציר לבהמה ואח"כ להוציא לחם וכדדרשי מונתתי עשב והדר ואכלת ומה"ט אמרי' גביל לתורא לא הוה הפסק ולהזכיר יש לבצוע בעשר אצבעות שיזכור קרא הנ"ל ויאכיל לבהמה טרם יאכל. והנה הרשב"א ז"ל הביא מירושלמי שהניח בתימא שלא לערב נימא גם המן הארץ שלא לערב לחם מן והנ' דירושלמי בשיטת ר"י דס"ל גבול לתורי הוה הפסק ולית ליה דרשת אסור לאדם שיאכל וכו': שם קתני ירקות ר"ל דמ"ש ירקות דנקט משאר פה"א אלא ש"מ דבא לאשמעינן ירקות דומיא דפת: דף לט ע"א ארחב"א. פת הצנומה אלא אמר רבא כ' הרי"ף והלכה כרחב"א והל' כרבא כ' פי' דבריו דרחב"א תרתי אשמעי' דאף דצנומה לפרורין ולית לה תורייתא דנהמה מ"מ מברכין המוציא ובהא קי"ל כרחב"א ואתא לאשמעינן דבוצע ואחר כך מברך ובהא קיי"ל כרבא: ע"ב תוס' ד"ה והלכה כירושלמי ותר"י הביאו ודקדקו עליו למה בפוגלא קאמר ונאבד ובתורמוס קאמר ונפל. ונראה דתורמס היינו תבשיל כמבואר בכמה מקומות ותבשיל משנפל לארץ נמאס ואינו ראוי לאכילה. וכתבו הפוסקים דכ"ז שלא אמר מלך יאמר למדני חוקיך נראה דר"ל כ"ז שלא אמר אלקינו ואם אמר גם אלקינו כתבו האחרונים יאמר אלקי ישראל אבינו מעולם שהוא גם כן פסוק: שם רש"י ד"ה אכולא שירותא שהיה די לו ר"ל לו לבדו ולא לאורחים בצע הכי ולהכי פריך הש"ס והא מחזי כרעבתנותא. ומיושב קושית רשב"א על רש"י והרי"ף שהשמיט נראה דמפרש כרשב"א דר"ל אכולא ככרות ופסק כרב אשי דמברך אתרתי ובצע חדא: רפתא בעירובא כתב רש"י עירובי חצירות. נראה דקשה ליה קושית הרשב"א לעיל לאיזו ענין קאמר הש"ס ומברכין עליו המלמ"ה אלא ודאי עירובי חצירות הי' דבעי' פת דוקא והקפידו עליו לאכלו כמות שהוא דרך מצותו ולברך עליו המל"ה ולא לעשות ממנו מעשה קדירה: דף מ ע"א תוס' ד"ה הביאו מלח ובליל ש"ק אין מנהג להביא מלח ואפשר משום שהפת מוטעם וכמו שכתבו תוס' ואפשר ג"כ דכשם שמצוה לאכול שום בליל ש"ק שמרבה זרע כן ימנע ממלח שממעט הזרע: שם גמ' אין מי רגלים כלין יש רמז בזה למה שארז"ל בכתובות ישיבה קשה לבני מעיים והיינו דבישיבה מי רגלים כלים דהיינו נמנעים: מתני' ועל החומץ. עי' תר"י ויל"ד אז ל"ל לכ"ג ביומא שם לאשמעינן דלכתחלה אסור פשיטא לא גרע מח"ש. ואפשר באמת מטעם זה מיאן הרא"ש בתי' תר"י. אמנם כל זה לגי' הרא"ש דגרס ביומא דאמרי אנא דיעבד לכתחלה מי אמרי ואח"כ אימר דאמרי אנא פורתא אבל גי' דידן אפכא וא"כ פירושא מפרש כיון דאטובא מחייב ממילא פורתא לכתחלה אסור: בענין פלוגתת ר"י ורבנן אי חביב עדיף או ז' מינין. נראה דלמ"ד להקדים פליגי תרוייהו ס"ל דברכה לפניה דרבנן וקרא דחטה אסמכתא ואם כן לרבנן חביב עדיף שיברך בנפש חפצה ור"י ס"ל אסמכתא מיהת הוה ומ"ד לפטור פליגי ס"ל דר"י ס"ל דדרשא גמורה הוה ובז' מינין ברכה לפניה דאוריי' ואין דרבנן פוטר דאוריי' ודאמרי' פ' מי שמתו דעשאן ר"י כהל' דרך ארץ ש"מ דגם לר"י לא הוה דאורייתא קאי למ"ד להקדים: דף מא ע"א באין ברכותיו שוות כתב רש"י צנון וזית. ותוס' כ' תפוחים וקליות. ונראה משום דקשה להו קושי' רש"א הרי בפה"א פוטר בפה"ע לכך כתבו תפוחים וקליות. וכ"ת הרי באמת נוכל לומר דצריך לברך על הזית תחלה א"כ היינו דר"מ. ואמנם רש"י שמיאן בפי' התו' נראה דעתו כהרשב"א דחטה דקרא היינו פת ודייסא ולא קליות. ועי"ל דתוס' מיאנו בפי' רש"י דס"ל כבה"ג דפה"ע קודם לפה"א אפילו אם הפה"א מז' מינין וא"כ עכ"פ זית קודם אפילו לרבנן דר"י: דף לו ע"ב חביצא דלית ביה פירורין כזית ד' תר"י דבעי' שפך עליה מרק דוקא וצ"ע אם כן מ"פ הש"ס מלקט מכולן כזית אטו התם במרק מיירי: דף לט ע"א זית מליח. עי' ברא"ש שכתב דהאי ק"ו דריש כיצד ל"ד דאיכא למיפרך מה לאחריו שכן נהנה. וקשה לקמן פ' שלשה שאכלו דלמ"ד ר"י ג"כ ברה"ת מברהמ"ז בק"ו אמאי לא פריך הש"ס ג"כ שכן נהנה. וצ"ל דבפרק מי שמתו דקאי אבה"ת לאחריו קאמר שכן נהנה כלומר דברהמ"ז מברך קודם עיכול ועדן נהנה. וזה לא שייך בתורה לאחריה. ואמנם בפ' שלשה שאכלו קאי אבה"ת לפניה דהך ברכה קודם שלומד עדיף מכן נהנה דהו"ל עובר למצוה וא"כ גם כאן לא קשה קושית הרא"ש: דף לח ע"ב תוס' ד"ה והל' יל"פ טעמא דהמוציא דאמרו רז"ל עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכתב הרמ"ע מפאנו בספר י"מ דלולי נתמעטה ע"י חטא אדם הראשון אור החמה גם עתה מאחרי דחטה מין אילן היתה כל חטה פירי שלם והיינו גלוסקאות דלע"ל ומה"ט נקרא חטה בדגש כלומר חנטה. כי החטה הויא רק החנטה נמצא כי הש"י באמת מוציא לחם גמור גלוסקאות מן הארץ אלא עונותינו מנעו הטוב ממנו. ואם מברכין בה"א המוציא היינו שהש"י בכחו להוציא לחם גמור וזה אמת אבל מוציא משמע כי הוא באמת. וזה אינו ולכך מברכין המוציא: דף מב ע"א תוס' ד"ה סלק. יל"ד דע"כ לפני המברך לא היו מסלקין דארז"ל בפרק חלק כל שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה: