ליקוטי חבר בן חיים א ל

בשו"א נע וממילא לא משתמע כשי"ן וכן לא הקפידו גבי היום לאהבה משום דצריך לקרות בנגינה וממילא הנגינה מפסקת: תוס' ד"ה למה. ויע"ל משום דבוהיה אית ביה תרתי לאהבה את ד' ולעבדו בכל לבבכם שהוא עיקר האמונה וקבלת עול מצות וס"ד דלקדים בקריאה: דף טו ע"ב אחרית ותקוה ע' רש"י ויע"ל שיהא אחריתנו טובה ולא ינוכה מזכיותינו לעוה"ב והיינו ותקוה לעוה"ב וכן יש לפרש לקמן ועולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי העוה"ב: שם ונשכים ונמצא הכונה ביום שייך לומר אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ"ד. אבל בלילה ח"ו יש לדאוג ולזה התפללו ונשכים ונמצא וכן יל"פ הכתוב אם זכרתיך על יצועי באשמורת אהגה בך היינו כי היית עזרתה לי: שם ולא נכלם מאבותינו ע"ד שכתב השל"ה לפ' מ"ש בתוכחה אחרי וזכרתם את בריתי והארץ תעזב כי כל יותר שהש"י זוכר צדקת אבותינו יתעורר ח"ו עלינו המדה מדוע לא הלכנו בדרכם ועי"ז והארץ תעזב והיינו ולא נכלם מאבותינו על ידי צדקת אבותינו: דף י"ו ע"א תוס' ד"ה ונפשי. משמע דגרסי ולמקללי נפשי ולמקללי בציר"י וכן הענין כנגד השונאים אבל אי גרסינן ולונקבלי בפת"ח הפי' נפשי תדום שיהיה מן הנעלבים ואינם עולבים ושפיר קאמר ונפשי כעפר לכל וכמו שאמרו לעולם יהא אדם כאסקופה התחתונה שהכל דורסין עלי': שם תקותך לדור דורים ר"ל שתלמידיו כמו כן יעמידו תלמידים וגם תורתם תהא נקראת על שמו: סליק פרק שני פרק שלישי דף יח ע"ב דתני' בספרא ביומא דסיתוא. יל"פ ע"ד מה שפי' מרן ח"ס זצלל"ה דברי רש"י ז"ל פרשה תולדות זה אנטונינוס ורבי שלא פסקה מעל שולחנם צנון וחזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים. כי צנון רמז ללימוד בעיון וחזרת לחזור על מה שכבר למד. ובימות החמה אדם שמח וחפץ בלימוד דרך עיון ובחורף האדם עצב וחפץ רק בחזרה אבל אצל רבי ואנטונינוס לא פסקה לא צנון ולא חזרת בין בימות החמה בין בימות הגשמים בכל העתים עסקו בשניהם בלימוד דרך עיון ולימוד דרך חזרה. וזה אמרם כאן שלמד ספרא הצריך עיון הרבה ביומא דסתוא: דף י"ט ע"א עליך הכתוב אומר משום דיולדתך היינו אמך ואחד מהם מיותר. אמנם באמת אביך ואמך ר"ל הקב"ה וכנ"י וכמו שדרשו ר"פ כיצד מברכין על גוזל אביו ואמו ואח"כ יולדתך או"א וזה ל"ש כ"א בצדיקים והיינו עליך: ד"כ ע"ב תוס' ד"ה נשים ע"ש ולפי מ"ש תר"י דבזכרים איכא ערבות א"כ מכהנים דאיתנהו בכלל ערבות אפי' רק חייבים מדרבנן מצי לאפוקי משא"כ בנשים: דף כא ע"א רש"י ד"ה כי שם ד' רצה רש"י ליישב דלא פליגי סוגיא דשמעתין אסוגיא דיומא דדרשינן מהכא ענית אמן דתרווייהו נ"מ ואפשר דהרמב"ם דלא מנה ברכת התורה במנין המצות באמת צ"ל דעיקר קרא לעניית אמן אתא וכ"מ ר"פ ג' שאכלו דעיקר קרא לעניית אמן והא דלא מנה עניית אמן במנין המצות נראה דס"ל דה"פ העונה אמן כאילו בירך בעצמו. ואם כן הברכה הרי כבר מנאה. ואפשר ד' הרמב"ם דמרע"ה מעצמו תיקן ברכת התורה ותקנת משה כתקנת שאר הנביאים ולא הויא דאורייתא: שם שכן נהנה. הקשה בספר א"ר מזה אהגהת לבוש שכתב דשתים שמברכין אתורה האחד ברכת המצוה והשניה ברכת הנאה וא"כ מאי קאמר הש"ס מה למזון שכן נהנה. הרי גם בתורה נהנה ועוד הרי כל הנהנה מדברי תורה נוטל חייו מן העולם ועוד הקשה לקמן מ"ח דיליף ר' שמואל גם כן ברה"ת מבהמ"ז מק"ו ולא קאמר הש"ס שכן נהנה ונראה דהנהנה מדברי תורה נוטל חייו היינו הנאת הגוף הן קרדום לחפור בה עטרה להתגדל או מתרפא בדברי תורה. ואמנם הגהת הלבוש ר"ל הנאת הנפש עדה"כ פקודי ה' ישרים משמחי לב ואמר דוד המתוקים מדבש ונופת צופים ואמנם בהנאת הנפש וודאי שייך ברכה לפניה כמו בריח וע"ז קאמר הש"ס לקמן מ"ח ולא מצי אמר שכן נהנה שגם בתורה הרי נהנה משא"כ בשמעתין דבעי למילף ברכה לאחריה מבהמ"ז קאמר מה למזון בשעה שמברך דהיא קודם העיכול דלאחר עיכול שוב אסור לברך ושפיר קאמר שכן נהנה: וצ"ע על הב"י סי' מ"ח שתמה על הרשב"א שנתקשה למה לא תקנו בתורה ברכה לאחריה. והקשם ב"י מאי יברך ותק' ליה קושיא זו על הש"ס כאן דבעי ללמוד ברכת התורה לאחרים מבהמ"ז וע"כ כוונת הש"ס בעת שנכנס לישן קודם המפיל יברך ברכה אחרונה על התורה וזה ג"כ קושית הרשב"א ור"ל נהי דהש"ס לא מצי למילף מק"ו וע"כ לאו דאוריי' מ"מ רבנן מ"ט לא תקנו: שם ספק התפלל. כתב הרא"ש מכאן מוכח דספק ברכות דרבנן להקל. כ' כונתו דאפי רצה להחמיר אינו רשאי דס"ד דד' ברכה הרי אין כאן לא תשא קמ"ל דמ"מ אינו רשאי להחמיר: דף כג ע"א חולץ וכפנה. הקשה רשב"א הא בעינן מחניך קדוש עוררני אחד מן התלמידים דלמא מיירי שנתנם תחלה כלי בתוך כלי: הקשה תר"י למ"ש הרי"ף דאפי' רבעא דרבעא אסור במקום תפלין לאיזה ענין הביא למעלה הך ברייתא דהנושא משא ואפשר דלאשמעינן דמ"מ דוקא במקום תפילין אסור דס"ד משא גדול אפילו שלא במקום תפילין אסור קמ"ל דלא: דף כג ע"ב תוס' ד"ה דברא ד' צ"ע דא"כ קשה תו מה דאמר רב ששת לעיל ע"א לעראי חולץ: שם הני אמר שמואל מותר וכו'. והקשה מהר"מ טיקטין אתר"י שנדחק למה הלכה כשמואל הרי רבא דהוא בתרא פסק בהדיא כוותיה. ונראה ד' הר"י משום דרב שישא בר אידי ג"כ בתרא לא פסק בשמואל דלמא כר"ש בר אידא קיי"ל ולזה ביאר תר"י מה שביאר: דף כד ע"ב הרק בתפלתו. עיין תר"י מהירושלמי לימינו אסור לשמאלו מותר דכתיב יפול מצדך אלף. נראה דמייתי ראיה דימין חשיב טפי מדכתיב ורבבה מימינך. ואולי כעין רמז בעלמא הביא דבשמאל כתיב יפול ובימין מסיי' קרא אליך לא יגש: שם בגמ' אבל בצבור אתי למיטרד צבורא משמע דאף דאינו יכול לכוין בלחש מוטב שיתפלל בציבור אפילו בלא כוונה