ליקוטי חבר בן חיים א כד

מפורש בתורה. וזה שמבזבז ממונו באופן שאין בו אפילו חסידות חשוד בעיני חכמים שמפקפק על תורה שבעל פה ולכך אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואמנם לא תימא דה"ה מי שלא משך ולא נתן מעולם ומקיים דברו בעלמא גם כן אין רוח חכמים נוחה דבדאורייתא ונתן הכסף כתיב קמ"ל דהתם מלתא אחריתא דכתי' הין צדק הן שלך צדק. והן הן דברי הר"ב: מסכת תרומות פרק א מ"א כתב הר"ב דאצטריך לקטן איש משום דאיכא קטן שהגיע לעונת נדרים. ויל"ד א"כ אפכא ק' מאחר דכ' רחמנא איש נילף כולהו מאיש וידבנו לבו ל"ל וכ"כ רש"י בגיטין ה' גבי שליחות איש בעי' ומ"ש הכא. ונראה דבאמת. אי לא דאייתר בתרומה חד קרא הו"א. דאיש היינו בר דעת. וכיון שהגיע לעונת נדרים אם יש לו דעת לא בעי' ב' שערות. אך מדכתב רחמנא בתרומה תרי קראי. וע"כ קרא דאיש ליש לו דעת ושוב ידבנו לבו לאין לו ב' שערות אתי' ש"מ דבב' שערות תלי' מלתא.ובדעת יותר בעינן וממילא אמעטי מאיש אף חש"ו נהי דיש להם ב' שערות הרי לית להו דעת. וצ"ל דמ"מ סריס לא ממעטי' מאיש כיון שיש לו כ"כ דעת שרגיל להיות בכל איש ואיש שי"ל ב' שערות שפיר איש מקרי: שם מ"ג בר"ב ר"י לא דריש יל"ד מנ"ל דלא דריש איש דלמא איש דריש וידבנו לבו לא דריש. וא"כ לית לי' אלא חד קרא. וא"כ לא ממעט הגיע לעונת נדרים. וכמ"ש לפני זה. ועוד מ"ט דוקא הכא פליג ר"י ולא פליג בשליחות דקטן מופלא כשר לשליחות דקדושין ובגירושין ונראה דבחדא קושיא מיתרצא חברתא דאי הוי טעמא דר"י דס"ל ידבנו לבו לא דרשינן ואיש היינו מופלא. א"כ ל"ד בתרומה קאמר ר"י למלתי' כ"א אפילו בשליחות דקידושין וגרושין. אבל השתא אמרינן דמעולם גם ר"י מודה דאיש היינו ב' שערות. אפילו אינו יודע להפלות.ומכל מרבה ר"י יודע להפלות אפילו לא הביא שערות ודוקא בתרומה דכתיב כל והיינו דדייק הר"ב ר"י לא דריש כל איש פרט לקטן ר"ל דס"ל אדרבא כל רבוייא היא. אמנם מובן ממילא דכל שלא הגיע לחינוך אינו בר דעת כלל שוב מלבו ממעטי' ולא צריך לפ': מ"ה תוי"ט דחה דברי הר"ב דא"כ פשיטא. ומסיק משום פטור על החיוב ויל"ד אכתי פשיטא מ"ש מהפקר דהא גם בזה כחלה ללוי ועי'. ואפשר לתרץ ד' הר"ב דמיירי שמעולם לא בא ליד העני כי הבעה"ב לקחו ממנו במחובר וזה לא פשיטא כ"כ: שלהי פ"א עיין בד' הר"ב. יל"ד כיון דמקרא ילפי' מכדגן וכמו שפי' הר"ב מנ"ל לחלק בין היכא דאיכא פסידא להיכא דליכא פסידא ונר' דמן התורה אינו חייב אלא דגן תירוש ויצהר והני כולהו במחובר לא. גמורים יל"ל תרי קראי חד לגמור וחד לתלוש לא לכתוב כי אם גמור ותלוש ממילא ידעינן. אלא ודאי דבפסידא תליא מלתא. וזה אתא קרא לגלוי. וכר' דה"ט דלא מחלקין בין שוגג למזיד כדלקמן. גבי מן הטמא על הטהור משום דדאורייתא הוא. ומה דלא גלי קרא לא גלי. משא"כ לקמן. אמנם איפשר דמשו"ה דוקא לקמן מחלקין דשוגג דהכא היינו אומר מותר דבאופן אחר לא שייך. וקי"ל דאומר מותר קרוב למזיד. משא"כ סתם שוגג דלא ידע שהוא טמא: פ"י מ"י עיין ס' לחם שמים מ"ש ע"ד התוי"ט כאן: פי"א מ"ט בר"ב והנה לד' רש"י פ' אין צדין במתני' דחלה שנטמאת דמאכילין תרומה טמאה לבהמה א"ש דלעיל תנן גבי כרשינין כל מעשיהם בטומאה אמנם אי לא נימא כד' רש"י ואין מאכילין תרומה טמאה לבהמת כהן יל"ד למאי נ"מ כ' תורה וכהן כי יקנה נפש לומר דאפילו נפש בהמה הא מה"ת אין חייב בתרומה כ"א דגן תירוש ויצהר. והני מאכל אדם נינהו ואין מאכילין לבהמה. ואפשר דאשבולת שועל קאי קרא שהוא בכלל דגן דהיינו מין שעורים. א"נ הא דמאכל אדם אין מאכילין לבהמה לאו דאוריי': מסכת מעשרות פרק א משנה א' ע' בדברי הר"ב ובדברי תוי"ט. ואולי יש לומר דהכא מעשרות תנן ואף מעשר שני בכלל ולמעשר שני לא אהני ובא הלוי: שם משנה ב' והאוג עתוי"ט. ונראה משום דהכא בהדיא תנן וכל האדומים. ואין נ"מ בפירוש שני שפירש הר"ב בפאה ובדמאי ולהכי שבקיה הר"ב: שלהי המשנה. לוף העליון כן גרסת הרמב"ם. אבל הר"ב גרס הלוף העליון משמע דקאי עליון אלוף ע' בדבריו ותמצא: מסכת מעשר שני פרק ח מ"ט בר"ב תרומה גדולה וכו'. יל"ד אכתי אם הפרישה בגורן מי צריך ליתנה מיד לכהן. ונראה דבמופרש סמך על בני ביתו שלא יעברו על זמן הביעור מה שא"כ לענין הפרשה שלא ברשותו אי אפשר ועיין בכ"ש: משנה י עתוי"ט ותוס' חדשים. ול"נ דעיקר ראיית התוי"ט מלשון הירושלמי שכתב על סעודת שחרית מצוה. ועכ"פ סעודה שלישית לא מיקרי של שחרית: שם מי"ב ע' תוי"ט. ע' רמב"ן כי תבא שם. ובקושית תוי"ט יש לתרץ קושית רמב"ן שם. ובקושית רמב"ן יש לתרץ קו' תוי"ט: שם מי"ד בר"ב. נראה דר"ל דכיון דהם בני ווידוי. שוב מתוודין אפי' על תרומה שלקחו וכן הוא ברמב"ם דאי לא תימא הכי מאי אשמעינן תנא בדמאי אין וידוי הא אפילו על טבל לקוח אין וידוי. אף דיש לדחוק שהיה שדה של חבר שכורה ביד ע"ה מ"מ נראה כמ"ש. ובאמת כר' זה חילוק בין מע"ש לביכורים דבבכורים כתיב לי ובמע"ש כתיב לנו: בסוף הפרק. העביר הודיית המעשר וביטל את המעוררים. הא דלא בטלו עזרא אם אותו יוחנן כ"ג היינו הורקנוס המלך אתי שפיר דאיתא ביוסיפון דהוא הצליח מאוד וגברו ישראל בימיו וימל כל זכר באדום והיינו דקאמר וכי יש עוד שינה לפני המקום עד ימיו היו כפופין וזה נקרא שינה. אמנם הורקנוס זה משמע היינו אותו שנעשה צדוקי. אמנם מלשון הר"ב שכתב ששימש אחר עזרא משמע שכ"כ דלא נימא דהיינו יוחנן כה"ג זה שנעשה צדוקי דמשמע שמת כשהיה צדוקי ולא מדכרי בשמיה. ואלישע בן אבויה שהוזכר במסכת אבות היינו משום דאמרינן בחגיגה שמת מתוך תשובה ואמנם מה שביטל המעוררים אפשר משום דבימיו פשטה מלכות יון על ישראל והתחילו הלוים לומר עורה למה תישן ועמד