ליקוטי חבר בן חיים א כג

שם משנה ח' בדברי הר"ב ארוגים יחד ע"כ לאו דוקא קאמר ארוגים כ"א הוא הדין תפורים או קשורים דאי ארוגים דוקא אם כן קשה שוב מנ"ל עשה דוחה לא תעשה הלא מסדין בציצית ליכא למגמר דהרי קשר אינו כלאים דאורייתא: שם מ"ח בדברי הר"ב ומעקם דרכי אביו וכו' נראה לפרש ע"ד שכתב הרמב"ם סוף ה' מעילה דעיקר ויסוד התורה לקיים החוקים בלב שלם כמו המשפטים. ויש להמתיק הענין במש"כ הרמב"ם ה' תשובה דכתב עיקר שכר ועונש של הש"י הוא חק בהשגת השכל האנושי. אשר אין בכחו להשיג היאך ידיעת הבורא ית' לא יכחיש בחירת האדם. ולזאת המואס בחקי ד' סופו לגעול גם במשפטים מטעם כי שכרם ועונשם כמו כן לחק יחשב. והנה פי' דרכי הש"י היינו עדת משפטיו כמ"ש מרע"ה הודיעני נא את דרכיך. וז"ש רשב"א המבזה מצות שעטנז יען הוא חק בעיניו סופו גם לעקם דרכי אביו שבשמים עליו: שם מ' ר"ב ד"ה והשמיטה פטור. נראה כונתו דקמל"ן דל"ת הרי א"א לו לתפור אם לא ישמיט תפירה זו ויהיה כקורע ע"מ לתפור קמל"ן: מסכת שביעית פרק א מ"א בדברי ר"ב ד"ה עד העצרת ותו לא נראה דכ"כ לאפוקי מדברי תוס' במשנה מו"ק ג' ע"ב ד"ה עד עצרת שכתבו דב"ש לחומרא וקשה ליה להר"ב א"כ סיפא דקתני מה הוא יפה לפר' טעמא דב"ש אתא לאשמעינן א"וו ב"ה לחומרא. וגם לבי"ה תליא ביפה לפרי אלא דמעצרת ואילך קא מיפלגי וכ"ת אמאי לא חשיב להו בעדיות גבי קולי ב"ש וחומרי ב"ה. נ"ל משום דסיים תנא וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו לא חשיב ליה תנא בעדיות שוב לחומרא: שם מ"ו בר"ב והכא קמל"ן אף ע"ג וכו' נראה מלשונו דחומר החמירו בנטיעות. וקשה מאי חומרא למ"ש התוי"ט בשם הר"ש ומשמע מדבריו דהר"ב ג"כ הכי ס"ל. אם כן גם באילנות. שאין עושין אין חורשין אלא לצרכן וסתם נטיעות הויא בכלל אין עושין כ"כ. אמנם אי סבירא לי' להר"ב כהרמב"ם א"ש דבאלנות אם רק בין כולם טוענין כשיעור סגי אבל בנטיעות בעינן י' דוקא. אמנם רש"י במו"ק שם כתב דאדרבא קולא הוא שהקילו בנטיעות דאם הם עשרה חורשין עד ר"ה. ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב פ' לא יחפור והביאו התוי"ט דבשלשה אילנות אין חורשין רק עד העצרת. והרב לשיטתו ממילא הוכרח לפ' לחומרא: משניות דפוס וויען פ"ב מ"ה בהר"ב שלא נהגו לסוך לא מחזיא סיכה כצ"ל: פרק ג בר"ב היה לו דבר מועט. ועיין תוי"ט. ומצאתי ברש"י מו"ק ד' ע"ב שפי' היה לו בשדה דבר מועט קודם שביעית: שם פ"ד מ"י תוי"ט והתוס' בברכות כתבו זה השיעור כצ"ל: פרק ב מ"ג תוי"ט ודברי הרמב"ם אין להם הכרע עי' משנה למלך פי"ח מהמ"א דדברי הרמב"ם דספק איסור תורה אסור לעשות בו סחורה. וכיון דלרמב"ם ספק איסור תורה מדרבנן הוא דאסור ש"מ דאיסור סחורה דאורייתא הוא לרמב"ם: שם תוס' חדשים דאבר מה"ח מותר בהנאה מדאוריי'. דאתקש לדם. צ"ע הרי עיקר ההיתר בנבלה כתיב או מכור לנכרי ותנן ולא בנבלות ש"מ סחורה לחוד. ואם כן גם מנמכר לגננין אין ראיה דהיינו נזדמן. וגם קושי' תוס' יש לתרץ כן דבחלבו לרפואה מיירי דהיינו משום צער בע"ח. ועשו שוב חריצין מהחלב והו"ל נזדמן ועי' משל"מ פי"א ממ"א: שם משנה ד'. תוי"ט הניח דברי הרב בצ"ע למה פסק כר"י. ולכאורה אי לא האי צריכותא שכתב התוי"ט אם כן חכמים היינו ת"ק והו"ל סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם. אמנם אפשר לומר בנמשך תחלה אי דאורייתא הוא היכן מסרו הכתוב לחכמים. ומאי דמייתי התוי"ט מחוה"מ לכאורה לא דמי דהתם סתרי קראי אהדדי. ולזה היה נראה לעולם מדאורייתא הוא. אמנם מדאפקיה רחמנא לאיסור זה בלשון טומאה ש"מ משום טומאה נגעו בה וא"כ לא אסר אלא בא"י ולא אסר אלא אם דרכו בכך אך חכמים אסרו בכל מקום. וס"ל לרבנן דכי היכי דגזרו בחו"ל משום לא פלוג ה"ה בנתמנה לבד בציידין הוכרחו להניחם על דין תורה משום פרעון המס ור"י סבר דדוקא בחו"ל גזרו אבל בנתמנה לא גזרו כלל והניחו על דין תורה. ועתה גוף הדין הוא דאורייתא. והיינו גמ' דפסחים. ומ"מ במקום דל"ש טומאה שפיר כתב הרב ולא אסרו. וממילא נוכל לומר דלדידן פ' הר"ב כר"י. מטעם כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ. ואפשר ליישב בזה קושית התוי"ט מחריצי חלב דר"ל דא"כ מקל נתמנה מוכח על כל פנים דלא כרבנן. ולמ"ש א"ש דלכ"ע נתמנה מיהת רק מדרבנן אסור. ואכתי לא גזרו דבחו"ל לא הוצרכו עדן לגזור דכל ישראל ישבו על אדמתן וגם אנתמנה ממילא לא גזרו עדיין: פרק ח משנה י"א תוי"ט דלשמעי' הא דואם מתחשב במלוגמא י"ל דמלוגמא לרפואה ואינו רשאי להחמיר: פרק ט מ"ד תוי"ט בכגון מחובר באילן עי' ירושלמי פרק מקום שנהגו ה"ב ובקרבן עדה שם: שם מ"ו עד שייבש המתוק תוי"ט עי' רפ"ו וכו' נראה דל"ק ליה דליפרש הר"ב גם כאן דקאי אזמן דבבל מאן דכר שמיה כאן אלא אפכא קשה לי דלפירוש הר"ב גם לעיל דקאי אלחלוחית. ונראה דע"כ שיעור זה דהכא הוא קודם רביעה שנייה דאל"כ כי אם דיבש חמור הו"ל למתני' משתרד רביעה שנייה. מאי עד שתרד אלא ודאי דזמן זה קדים. והנה רביעה שנייה היא כ"ג מרחשון. ואם נימא דהך משייבש המתוק דלעיל היינו הך דהכא אם כן יהא מותר להוציא זבל מיד בתחלת השנה. והא ודאי ליתא ולזה פי' הר"ב שם בע"א. ומעתה מתורץ ג"כ אפכא בע"כ ב' זמנים חלוקים הם: פרק י מ"ג תוי"ט ואנן פרוזבל קרינן. ואפ"ל משום דלמ"ד וטי"ת מתחלפין שהם ממוצא אחד לכך בחרו בלשון בול שהוא מתחלף בלשון בוט: שם משנה ג' בר"ב. מחוברת בטיט הכל מודים. עי' ב"ב דף ס"ו ע"א דלא קיימא מסקנא הכי וצ"ע. וכעת נדפסה קושיא זו בתוס' כע"א על המשניות: ] שם משנה ו' תוי"ט. אלא יאמר לו כן. וצ"ע דאם כן ל"ל קרא דמהי"ת לא יקבל ממנו מתנה אם רוצה. וצ"ע בשלהי המס' בדברי הר"ב. ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה. וצ"ע אמאי אין רוח חכמים נוחה הו"ל להר"ב לפ' דמהא לא מיירי מתני' ולא כא' ע"ז רוח חכמים נוחה. אבל אין רוח חכמים נוחה. אכתי מ"ט. ונראה ד' הר"ב דהנה הא דגוי שנתגייר כקטן שנולד דמי. אינו