ליקוטי חבר בן חיים א כא

עוד סנסן בפ' ויחי ממני. זבולון לחוף ימים ישכון. והוא לחוף אניות ארז"ל כי יעקב ומשה שניהם הקדימו זבולון ליששכר כי זבולן עסק בפרקמטיא למען יששכר יעסוק בתורה. והנה עוברי ימים הם ב' כתות הסוחר אשר מסחרו מעבר לים והמלחים אשר רק להעביר הסוחר דרך ים. והמשיל יעאע"ה זבולן אשר רק להעביר הסוחר יעברו דרך ים. והמשיל יעא לן לכת השני. ואמר זבולן לחוף ימים ישכון. כי יהיה מהסוחרים ההולכים בעבר לים. אבל לא לתועלת עצמו כ"א והוא לחוף אניות הוא על הים בחינת אניה המוליכה הסוחרים לעבר הים ככה זבולון מסחרו רק להחזיק יששכר למען יעסוק בתורה: עוד בפסוק זה וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול, נראה לפרש גם יששכר טעם העוה"ז. אבל הבחין בין בחינת נעים שהיא רק לפי שעה. לבחינת מועיל. דהיינו טוב שהוא טוב לנצח. וזה שאמר וירא מנוחה כי טוב עולם הבא הנקרא מנוחה הוא טוב ואת הארץ העולם הזה כי נעמה ויט שכמו לסבול בעולם הזה ויהי למס עובד למחזיקיו בעולם הבא: הערות ברמב"ן פ' ויחי ד"ה ואקברה רק ברמה ע' מ"ש הרמב"ן פ' וישלח ד"ה כברת ארץ מ"ש אחר שבא לירושלים ע"ש: ד"ה אשר נתן כי פי' הזה כצ"ל: ד"ה לא יסור שלא יהיה עליהם הוד מלכות כצ"ל: בא"ד מלכי בית דוד כצ"ל: ד"ה דן ידין כאחד, שבטי ישראל כמיוחד כצ"ל: ד"ה לישועתך. והוא היה האחרון צ"ע הלא עלי הכהן גם כן שופט היה: ד"ה בן פורת. ויברכו את רבקה דווין ושפופין כצ"ל. וכן הוא בב"ר שם: ד"ה מידי אביר יעקב הגדולה והגבורה משם ר"ל תפארת כולל גדולה חסד וגבורה: באו"ד מעודי ואת שדי כצ"ל: ד"ה ונגיע במס' שבת פ' השואל קמ"ב ע"ב בר"א בר יאשי': באו"ד ובמס' כתובות פ' הנושא ברבינו הקדוש: משניות ברכות זרעים מסכת ברכות פרק א משנה א' בתוס' דר"ע איגר. וא"כ י"ל מתני' לא מיירי ממחוסרי כפרה. והחידוש דטעימה מותר ע"כ. יל"ד דאם כן בתרומה הו"ל למתני והייתי אומר דמיירי בפת וקמ"ל דטעימ' מותר אבל השתא דתנן תרומתן דמ' שנתנה להם והיינו תירוש ויצהר ובהני לא שייך כ"א טעימה. וע"כ למחוסרי כפרה אתא: משנה ה תוי"ט ומפני שפ' ציצית. נדפס בגליון משניות הא לבני מערבא טעם התוי"ט אינו מעויין שהרי לא אמרו כ"א דבר וכו' וצ"ע אטו לבני מערבא טעמא בעי הרי ע"כ מברך שתים לאחריה וצ"ל אמת ואמונה וכתיב ד' אלקים אמת ולכן פתחו בדבר וסיימו באני ד' אלקיכם: שם תוי"ט ד"ה מזכירין עמ"ש התוי"ט בזה ריש מס' תענית: שם באו"ד ונראה שפי' כן וכי נראה משום דאמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים וזה היה באותו יום: שם באו"ד ומ"מ פסק הרמב"ם כבן זומא. שמעתי מפי הגאון מוה' דניאל פרוסטניטץ זצ"ל דבן זומא פליג אדרבנן וס"ל דאין מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח. אבל רבנן לא פליגי אבן זומא ופלוגתייהו דהא דסל"ד דבלילה אין מזכירין משום דעיקר גאולה ביממא הויא. וגלי לן קרא כיון דההתחלה הי' בלילה. גם בלילה מזכירין וס"ל לרבנן. א"כ גם לימות המשיח מזכירין דיצ"מ הויא התחלה לימות המשיח ובן זומא לא מפליג כולי האי. אבל לרבנן מכ"ש דבלילה מזכירין כיון דאזלי בתר התחלה. אמנם בירושלמי מבואר בהדיא דפליגי רבנן אמזכירין בלילה גם כן: משנה ג בש"א יטו כו' אמר ר' טרפון. וכ' בתודרע"א מתשו' רמ"א סי' צ"א מ"ש מהא דפליגי ב"ש וב"ה באכל ושכח ולא בירך דההיא דעבד כב"ש אשכח יונה דדהבא. ונראה דהכא מידי אחרינא דלב"ה איצטריך ההוא קרא דבשכבך ובקומך לזמן שכיבה וזמן קימה. ומאן דעבד כב"ש ודרש לקרא כפשטא ולא אתו להזהר בזמן שכיבה וקימה וחומרא דאתו לידי קולא היא: פרק ב מ"ז כשר היה. ע' של"ה תורה שבכתב פ' לך לך: פרק ג מ"ד מהרהר בלבו. הקשה תוס' דרעק"א א"כ מאי מיבעי ליה לרבינא בגמרא בפירקין אם נשים מוציאות אנשים בבהמ"ז הרי מדשמעו ויצאו א"כ לרבינא דס"ל הרהור כדבור דמי. מטעם הרהור יצא. וכב' דהתם להוציא רבים קאמר רבים דאיכא ברבים ברב עם הדרת מלך. משא"כ בהרהור כל יחיד מברך בפני עצמו: פרק ד מ"א בתוי"ט ד"ה תפלת המנחה ועי' רש"י ס"פ תצוה כתב ג"כ דלריח ניחוח דהתם לא נאמר כי אם במנחת תמיד של בין הערבים. וכן היה באליהו זכור לטוב. ויהי כעלות המנחה ולעת ערב היה: משנה ב' בתוי"ט והרי הל' כרבים. ומרן הגאון ח"ס זצלה"ה כ' דא"א שחשד ח"ו רנב"ה את חבריו ולא את עצמו שישמח בטעות האחר כ"א אמרינן בגיטין דף עב ע"ב א"ל רב עיליש לרבא. אכסיף רבא ונמצא דכמה פעמים הת"ח טועה בהוראה והש"י להצילו ממכשול מזמן לו ת"ח אחר להצילו ממכשול והת"ח ישמח בזה שהציל חבירו ממכשול. וזה ענין תפלת ר"נ ב"הק שלא יארע תקלה על ידי שלא יבא ח"ו לידי מכשול וגם לא אכשל בדבר הלכה וישמחו בי חבירי על ידי שהחזירוני אף שלא בא תקלה על ידי וכן לא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח אני בהם ע"י שאחזירם: