ליקוטי חבר בן חיים א יט

מושל בו. וז"ש רש"י החליקן בדברים לעשות להן אלוהות שלא יהיו הפקר. וזה כונת המאמר הרשעים מתקיימין על אלהיהן: הערות ברמב"ן פ' מקץ ד"ה והנה מן היאור. וכן פתר יוסף וקמו שבע שני הכל דבור אחד: ד"ה צנומות פת הצנומה פ' כ"מ וכן כתב שם רש"י כי הוא מן צנומות דקות: בא"ד ובו חסרון וגומא כצ"ל: בא"ד והענין כי לא היו השבלים מלאות כצ"ל ד"ה למה תתראו ומפי אחרים כצ"ל. וכ"ה ברש"י: בא"ד היא הזהירם להיות נשמרים כצ"ל: ד"ה ויזכור יוסף ועלו אל אבי כצ"ל: בא"ד בא מיד בלא ספק כצ"ל: בא"ד באהבת אביהם וקנאתן בו כצ"ל: בא"ד להיות אומר להם ככה וכל הארץ באו הכל דיבור אחד עד משם הראשונים: בא"ד ויאמר להם יוסף דיבור חדש: ד"ה ושים כסף עם שתקיף ממנו כצ"ל: ד"ה גם עתה למה שלחתם כצ"ל: פרשת ויגש סנסן ממרן הגאון ח"ס זצלה"ה. כי כמוך כפרעה כתב רש"י חשוב אתה בעיני כמלך נראה לפמ"ש ע"ד שא"ר יוחנן בן זכאי לאספסיאנוס אברא מלכא את דאי לאו מלכא את לא מיסרא ביהמ"ק בידך דכתיב והלבנון באדיר יפול. הכא נמי כיון שראה יהודה שאחד מהם יהיה לאיש הזה עבד א"ל על כרחך מלכא את ולהכי קא"ל כי כמוך כפרעה. וזה נראה פי' הכתוב ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו כי היה ירא שיגידו לפרעה כי קראו אותו פרעה ושתק. ופרעה התנה עמו אני פרעה וע"כ ויתן קולו בבכי וישמע בית פרעה כי כל הענין היה רק תחבולה והמצאה ולא יחר לפרעה עליו: עוד סנסן ממרן זצלה"ה. וירא את העגלות. בתוס' על התורה שעסק עם יוסף בשעת פרידתו בפ' עגלות צב. הענין. מה שנתנו עגלה אחת לשני נשיאים ולא עגלה אחד לנשיא אחד. להורות כי עיקר כח ישראל הוא האחדות וכמ"ש מהר"ם אלשיך הטעם למחצית השקל להורות כי נפש כל איש ישראל קשורה בחבירו. והנה באמת יוסף שחטא בהבאת דבה נתן לשני בניו מנשה ואפרים עגלה אחד ולא נתקשרו עם שאר השבטים. והנה בעת שלח יעקב ליוסף אמר לו ראה את שלום אחיך היאך נוהגים בשלום זה עם זה. ועי"ז שלום הצאן. כי הברכה מצוי במעשה ידיהן לזאת והשיבני דבר ולא דבה. והיינו בפ' עגלת צב שכתבו תוס' שעסק עמו כשפירד ממנו: מרגלית טובה מאהוב נעורי הרב מוה' זלמן כעטר מויס בווין. אשר שמעתי ממנו בעת למדנו יחד אצל מרן זצלה"ה שנת תקצ"ה. במדרש פ' ויגש אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מיום הדין. אוי לנו מיום התוכחה. אחיו של יוסף לא יכלו לעמוד בפניו שנאמר ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו כשיבא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא שנאמר אוכיחך ואערכה לעיניך עאכו"כ. הנה מלבד כי המאמר צריך באור יל"ד למה לא אמר אפכא אוי לנו מיום התוכחה ואח"כ מיום הדין כי התוכחה קודם לדין. ותו למה דוקא נקט האי קרא אוכיחך ואערכה וכו'. ונראה דגם במס' אבות יל"ד למה תנן ולפני מי אתה עתיד ליתן דין ואח"כ וחשבון. אמנם ארז"ל כל הדן אה חבירו לכף זכות דנין אותו משמים לכף זכות. אשר על כן טרם דנין האדם בב"ד של מעלה מושיבין אותו אצל הב"ד ומביאין חוטא ואומרים בעדו התנצלות. ואחרי כי מדת הרשע שלא להפוך בזכות אחרים על כן משיב אחור כל ההתנצלות שאומרים בעד החוטא. ואחר זה פותחין לו ספר חובותיו. וכל ההתנצלות שרוצה להתנצל בעד כל חטא וחטא. מציעין לפניו דבריו שהשיב על ההתנצלות של אחרים. וכלפי ענין זה ארז"ל דין ואח"כ חשבון ר"ל דין על אחרים וכמ"ש. וכ"ז סיפר לנו אסף במזמור כ' אמר בתחלה תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי אלה עשית כי דברת באחרים דופי והחרשתי דמית היות אהי' כמוך שלא אחפש לאדם זכות. אבל באמת הענין כי עתה אוכיחך ואערכה לעיניך משפטיך לעיניך לפי מה שראית לאחרים זכות או חובה והנה עד"ז התנהג יוסף עם אחיו אלו שאל אותם מתחלה למה מכרתם אותי היו משיבים נתחייבת בכך על שהיית משלח מדנים בינינו לבין אבינו. ולזאת העליל על בנימין ורצה ליקח אותו לעבד. והם טענו כי ע"פ הדין כן הוא אבל איך אראה ברע אשר ימצא את אבי. וע"ז אמר להם אני יוסף אשר מכרתם העוד אבי חי למה לא יראתם אז מרעה אשר ימצא את אבי. נמצא שעשה יוסף דין קודם לתוכחה ועי"ז נכלמו אחיו וזה ענין מ' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין ואח"כ מיום התוכחה. כי אחיו של יוסף ע"י דרך זה לא יכלו לעמוד. כשיבא הקב"ה ויוכיח כ"א לפי מה שהוא ר"ל דן אחרים שנא' אוכיחך ואערכה לעיניך וכש"פ עא"כו: סנסן ממני בענין מאמר אבא כהן ברדלא הנ"ל. בבאור משנת עקביא בן מהללאל מאין באת מטפה סרוחה ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני ממ"ה הקב"ה. הכוונה מאחרי שאנחנו מאמינים כי הכל בגזירת ד' ואין הגנב יכול לגנוב אם לא נגזר על הנגנב שיאבד הונו. וכן הרוצח לא יוכל לרצוח אם לא נגזר מיתה על הנרצח. ואם כן אמאי חייבה תורה עונש על עושי רע. ואמנם כלפי זה ארז"ל במס' יומא הרהורי עבירה קשין מעבירה ר"ל כי העברה עצמה לא יוכל העושה רע לבצעה אם לא בגזירת ד'. אבל בהרהור והסכמה לעשות עול הוא בחיריי. ואמנם בכל זאת לא יענש כ"א כלה מעשיהו. אבל אם לא בצע אשר זמם לא יענש יען יצר לב האדם רע מנעוריו. ואולי היה מתנחם טרם בצעו. ואמנם כן מבורר. כי עיקר האדם הוא הנפש. ועליו יש לומר הרהורי עבירה קשין מעבירה. אבל אם היה הגוף עיקר האדם הלא על המעשה לבד ראוי שיענש. והמעשה איננו ברשותו. וזה מאמר עקביא בא ואראך מה הוא גופך שאתה סומך מלהפטר על מעשיך לאמר. כי היה מוכרח במעשהו. הגוף בא מטפה סרוחה. והולך למקום עפר רמה ותולעה. ולזאת ואתה האדם האמתיי הנפש אשר בך עתיד ליתן דין וחשבון. על הרהורי עברה. וכמ"ש. והנה יוסף ידע כי אם יוכיח את אחיו יענו אותו הלא לא פעלנו רע כי אם טוב. אבל אם העונש על ההרהור אין חילוק בענין זה. ורצה יוסף להראות להם ככה