ליקוטי חבר בן חיים א יז

ד"ה והיה לעד. או יחמדו ויגזלו צ"ע הרי ארז"ל לבן בקש לעקור את הכל: ד"ה ויפגעו. הגיע יעקב לארץ ורחוק היה כ"ל דעכ"פ מארץ עשר עממים הוא דעמון ומואב הוא קני וקנזי" פרשת וישלח סנסן ממורי הגאון ח"ס זצל"ה. קטנתי מכל החסדים וגו' כי במקלי עברתי וגו' עד אם על בנים. יש לבאר על דרך שארז"ל גדול זכותו של ר"פ בן יאיר שבקע הנהר בזכות עצמו ממרע"ה שלא בקע כ"א בזכות ששים רבוא ישראל. והנה יעקב לא רצה לתלות בקיעת הירדן בזכות עצמו ותלה בזכות בניו. וגם עתה בקש שיציל אותו מיד עשו ג"כ בשביל זכותם. וז"ש קטנתי מכל החסדים. כי במקלי עברתי מה שעברתי במקלי את הירדן לחסד זה קטנתי. ועל כרחך רק זכות ועתה הייתי לשתי מחנות גרם. ואם כן אפוא הצילני נא מיד אחי מיד עשו פן יבא והכני אם על בנים: עוד סנסן ממורי זצלה"ה. אמרו רז"ל במדרש הרבה אנו למדים מפרשה של אותו רשע כתיב הכא ותדבק נפשו בדינה. וכתיב התם ואתם הדבקים. כתיב הכא שכם בני חשקה נפשו וכתיב התם רק באבותיך חשק ד' כתיב הכא כי חפץ בבת יעקב וכתיב התם ואתם תהיו לי ארץ חפץ. הכוונה שלשה כתות הם בעובדי ד' הכת הפחותה היא אשר תבקש לעבוד ד' למען יהיה לה אחרית טוב אחרי המות. ואמנם גם אחרי תענוגי העוה"ז ירדוף והאיש מהכת הזה כל זמן שלא יבא לידי נסיון ויוכל להתענג בעוה"ז עם קניית חיי עד יקום. אבל אם בא יבא לידי נסיון בל"ס יגבר הגוף על הנפש וישליך נפשו אחרי גוו. וענין כזה נקרא דבקות והוא דומה לצמיד על פי צלוחית אשר כל עוד שהצלוחית תעמוד על מקומו יתקיים הצמיד עליו ובעת ינודו הצלוחית יפול הצמיד. ועד"ז נבין כונת הכתובים בפרשה ואתחנן עיניכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור כי כל האיש וגו'. ומה ראו בזה דבר תמוה. אמנם דת המלך כי חבורת אנשי חיל שמרדו מהם הרבה. גם על כלם יעבור זעם. ואמנם הש"י לא עשה כן כ"א האיש אשר הלך בפועל אחרי פעור אותו השמיד ה' ואתם שלא הלכתם. אבל גם אתם הייתם רק הדבקים בה' שלא היה בכם לא מדרגת חשק ולא מדרגת חפץ. ואלו באתם לידי נסיון הייתם ג"כ נכשלים. ובכל זאת חיים כולכם היום. ולא דן אתכם על פי המחשבה. וזה ענין מאמר פינחס ונשיאי העדה ביהושע לבני ראובן. המעט לנו עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום. ובאמת לא מצינו פעור בכוליה תנ"ך יותר מבתורה שם. אבל הכוונה ר"ל על עון שהיה בלב עובדי פעור שלא היו רק דבקים בד' גם אנחנו לא הטהרנו ממנו. ואמנם ענין חשק ביאר הרמב"ן שהוא מלשון מחושקים כסף. כוונתו דחשק שייך לומר על איש שמאמין באמונה שלימה כי יפה שעה אחת קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי עוה"ז. ע"כ ישליך כל תענוגי עולם הזה אחרי גוו בעד אחריתו. והאיש ההוא דומה לחשוקים הנצמדים על החביות אשר אף אם יטלטלו החביות ממקום למקום לא יזיזו החשוקים ממנו. אבל בכל זאת החשק ניכר על החבית. כן ניכר באיש ההוא כי הוא עובד ע"מ לקבל פרס. אבל ל' חפץ הוא שייך לומר על העובד מאהבה עזה ורק רצונו של מקום הוא רצונו ולידה הזאת נקוה שנשיגנה לע"ל שנאמר ואתם תהיו לי ארץ חפץ וגו': הערה בדברי רש"י ז"ל על פסוק ותמנע היתה פלגש. קיצר רש"י כאן. כי עיקר דרשת רז"ל. משום שרצתה לדבוק ביעאע"ה. ואם כי הוא נשבע ללבן שלא יקח נשים על בנותיו היה לו להשיאה לאחד מבניו. ונתקיים בז לדבר יחבל לו. ויצא ממנה עמלק שהצר לזרע יעקב. וכן דרשו רז"ל גבי ערפה שדחתה נעמי והצרו בניה לבניה של רות. ורמז מרן זללה"ה ראשית גוים ע"מ"ל"ק' ר"ת עמרם משה לוי קהת אלו היו ראוים לצאת ממנה: הערות על הרמב"ן פ' וישלח ד"ה קטנתי. והנה אחרי כן לא היטב לו וכו' צ"ע הרי כבן ביקש לעקור את הכל. וכמ"ש יעקב לולא אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי כי עתה ריקם שלחתני: ד"ה ומתי וייעפו נערים וייגעו כצ"ל: ד"ה וכן לא יעשה. אברהם ויצחק היו יראים וכו' צ"ע אדרבא משם ראיה כי עריות היה חמור בעיני העמים מן הרציחה ולזה אמר פן יהרגני על דבר אשתי: ד"ה ויענו. בכל עיר ועיר בישראל כצ"ל: ד"ה ואת הארץ אבל לא נתנה צ"ל לו נתנה בוי"ו: ד"ה כברת ארץ ובא רצה לקברה. וברבה פ' זו שבגבול יהודה קבורתה: ד"ה בן אוני לקרותו בן דרומי כצ"ל: ד"ה וישמע ישראל וחשב לקחת שני חלקים עי' מ"ש הרמב"ן בפ' תולדת ע"פ ויבז עשו את הבכורה וצ"ע: ד"ה ויקח עשו ויירשום וישבו תחתם כצ"ל: ד"ה ואלה בני ענה צבעון הנמנה אחריו כצ"ל: פרשת וישב הערה ממרן הגאון ח"ס זלה"ה בדברי רש"י ר"פ וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף הנה כ' הרמב"ם רי"פ לך לך ע"פ הרבות. כי כל מעשי אבות היה סי' לבנים גלות אברהם למצרים היה רמז לגלות יעקב למצרים וגלות יעקב מפני עשו היה רמז לגלותינו ע"י הרומיים ופגישת יעקב לעשו היה רמז לחבלי משיח וכסבור יעקב כי גם יטעימנו הש"י מעין ימות המשיח. וזה שביקש יעקב לישב בשלוה. אבל באמת עד עתה היה החלום הנבואיי ומעתה התחיל הפתרון. והיינו שקפץ עליו רוגזו של יוסף: עוד בשם מרן ז"ל במדרש [נא זכיתי למצוא המדרש הזה עד עתה] הדודאים נתנו ריח זה ראובן ועל פתחינו כל מגדים זה כר חנוכה על הפתחים. ענין מה שתקנו רז"ל נר חנוכה על הפתחים נראה ע"ד שכתב הרשב"א בתשובה שנשאל אודות איש נדיב שנדב חפץ לביהכ"נ בסתר ורצו אנשי הקהל לפרסם שמו על נדבתו לזכר עולם. והשיב הרשב"א כי כך ראוי שהרי מצינו שראובן רק חשב להציל את יוסף. והתורה כתבה עליו וישמע ראובן ויצילהו מידם. ואמרו רז"ל על זה במדרש מכאן שמפרסמין על עושי מצוה. והנה הנס בנר שמן היה בסתר בהיכל מקום שהמנורה דולקת. ולזה פרסמוה רז"ל להדליקו על