ליקוטי חבר בן חיים א קט

והנה גם ד' הר"ן נ' כסותרין דבשמעתין פ' השוכר פשיטא לי' דבת תיהא מקרי אפשר וקמכוין ובפ' גי"ה פשיטא לי' דמקרי אינו מתכוין וכ' דנהי דפ"ר הוה בהנאה ל"ש פ"ר וכדומה דבשמעתין מיאן בסברא זאת דבהנאה ל"ש פ"ר ולהכי קרי לי' מתכוין וצ"ע: והנה בענין ד' הרי"ף כ' עוד דהרי"ף אמלתא דרב גופי' קאי וה"ק דא"כ ס"ל לרב ריחא מלתא מ"מ הרי ריח פיטום דנקט רב וודאי לא הוה טפי ממשהו וע"כ רב לטעמי' וא"כ כי הך דרב וודאי לא קיי"ל וא"כ ל"ק מרודה פת חמה דהתם וודאי הוה ריח גמור ולרב אסור אפי' באינו מינו אלא דמ"מ קשה לראשוני' מנ"ל להש"ס דרב ס"ל שום ריחא הוה טפי ממשהו דלמא בכל ריחא לרב רק משהו הוה ול"ק מרודה פת חמה דהו"ל אינו מינו ואמנם מאחר דלהרי"ף גם ללוי ריחא משהו הוה לא מסתבר להש"ס דה"ה רב הכי ס"ל ואך במין במינו פליגי: ואמנם בענין קו' הר"ן דגם בכ"ט בר כ"ט יהא אסור מטעם שיל"מ ותו הרי באינו מינו לא שייך יל"מ כ' לבאר דהא דמחלקי' ביל"מ בין מינו לשאינו מינו כ' מד' הר"ן בנדרי' דבמינו שלא נתבטל האי' אלא דאזלי' בתר רובא אמרי' עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר אבל באינו מינו שנאבד האי' מן העולם ל"ש עד שתאכלנו באי' תאכלנו בהיתר שהרי נאבד ומעתה הא דכ' הרי"ף דבריח יש בו משהו אין פי' שגורר משהו עמו כ"א הריח עצמו נידון כמשהו וריח זה אינו אובד אפי' באינו מינו וממילא אפי' באינו מינו שייך גבי' יל"מ אבל בנ"ט בר נ"ט דטעם זה בטל לגמרי בכותח מה יל"מ שייך באינו מינו ומיושב ג"כ קו' הרז"ה למה לי' לרב למימר נ"ט הוא נימא דיל"מ לא היא כיון דרב ג"כ מודה דנ"ט בר נ"ט בכותח לא יהא נרגש לא שייך יל"מ אמנם מאחר דס"ל לרב נ"ט הוא אסור לאוכלו בכותח מטעם מבטל אי' לכתחלה ושפיר אצטריך למימר נו"ט הוא: וממילא מיושב ג"כ קו' הרמב"ן מצנון שחתכו בסכין דאמר רבא אפשר למטעמא והק' הרמב"ן כיון דבצנון נ"ט בר נ"ט אסור א"כ נהי דטעם ליכא משהו מיהא איכא והו"ל דשיל"מ ולמ"ש דווקא בריחא לא מחלק הרי"ף בין מינו לאינו מינו ומטעם שכ' משא"כ בנ"ט: ואמנם מה שלא הק' הרז"ה והרמב"ן קו' הר"ן מ"ט נ"ט בר נ"ט שרי הרי משהו מיהא הוה נ' דס"ל דהא דנ"ט בר נ"ט שרי היינו משום דקיי"ל לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא אלמא טעם קלוש לא אסרה תורה כלל וכיון דתורה לא אסרה גם רבנן לא גזרו דהרי אפי' בקדירה שאב"י מק' הש"ס שאינו בת יומא לשתרו ומשני גזירה אטו בת יומא והתינח התם שפיר קאמר גזירה דאי שרית לבשל חלב בכלי של בשר גם בבת יומא אתו לבשל משא"כ בנ"ט בר נ"ט מאי איכא למגזר ועכ"פ א"ש דלא ק' להו להרז"ה ולהרמב"ן קו' הר"ן: והנה בענין קו' הרמב"ן על הרז"ה מכמון של תרומה כוונת הרמב"ן דאטו רבא לא ידע לחלק בין מקלי אי' אלא רבא מ' לי' דמתני' דכמון מיירי באבוקה נגדו והתם לא שייך מקלי אי' ודחו לי' דלמא לא מיירי באבוקה כנגדו וע"ז הק' הרמב"ן ואי באבוקה כנגדו א"כ גם לרבא אסור דהו"ל פת חמה וחבי' פתוחה ואמנם ד' הרז"ה דגם רבא מוקי לה באין אבוקה כנגדו ואמנם רבא מ' לי' דמתני' בהסיק ישראל והי' כוונתו לבטל האי' וליהנו' ממנו ואי ריחא מלתא א"כ אפי' בקלי אי' הו"ל לקונסו ושני אביי כיון דעכ"פ אינו נהנה מן האי' בעין שוב לא גזרו ואמנם ד' הרמב"ן כד' תוס' דבהסיקו כהן מיירי ושפיר ע"כ מאבוקה כנגדו פריך רבא: ובענין קו' הרמב"ן מהי"תי נימא דמריח בחוטמו ביי"נ לא יהא כפת חמה וחבי' פתוחה י"ל ע"ד שכ' לעיל לפ' ד' רש"י בע"א שכ' נכנס בפת וא"כ דווקא התם נכנס בפת עצמו משא"כ אדם המריח הריח אינו נכנס בגופו כ"א עובר דרך עלי' ואפשר דרמז הרמב"ן בזה במ"ש דליתא לפי' רש"י כ"א מיירי בששואף בפיו: והנה בענין תלונת הרמב"ן על הרז"ה פ' כ"צ יש לתמוה למה לא הק' הרמב"ן על הרז"ה דפתח בתרתי וסיים בחדא אי כוונת הרז"ה דפליגי אביי ורבא במתכוין ואינו מתכוין למה זה כ' דפליגי אי דמיא לפת חמה וחבי' פתוחה וכ' ד' הרז"ה דהא בהא תליא לאביי דמיא לפת חמה וחבי' פתוחה א"כ האי ריח הוה ממשו של אי' וא"נ איכו רוצה בריח עצמו כ"א לבדוק ע"י טעם עכ"פ רוצה בקיומו של הממש דהיינו הריח ואסור אבל רבא לא מדמי לי' וא"כ האי ריחא לאו מלתא כלומר אין בו ממש ואינו נהנה כ"א מהריח עצמו ולזה לא מכוין ושפיר הביא רבא ראי' מכמון דמ' לי' דאי' בת תיהא דומה לפת חמה ה"ה כמון ודחי לי' אביי מאחר דכבר קלי איסורא לא דמי לפת חמה ואמנם אלו הים הכמון בעין גם רבא מודה דדמי לפת חמה וכן מקמי דידעי' מהא דפת חמה שפיר אמרי' דרבא וודאי תנאי היא ובתר דנחתינן לדר"ל באמת גם רבא לאו כתנאי לד' הרז"ה: ומ"ש הרמב"ן דהיאך יתכן שיגרע בת תיהא מפת חמה כ' דתליא וודאי לפי' רש"י שמריח בחוטם גם הרמב"ן מודה דל"ד ריח ע"י חוטם לפת חמה הממלא כל נקב החבי' ומה"ט דחה הרמב"ן ד' רש"י ולפי' הערוך ששואף בפה שפיר הק' הרמב"ן: ומ"מ יש לחלק דהתם נעשה פעולה מב' צדדין הפת ע"י שהוא חם שואף את הריח וגם החבי' פתוחה והיין נותן ריחו והכא ס"ל לרבא נהי דהחבי' פתוח אין באדם פעולה תחת חמימות הפת ואביי ס"ל דשאיפות ריח הוי כחמימות הפת: ומד' הרמב"ן נלמוד מדוע לא הק' הרז"ה מהל' דקיי"ל דגים שעלו בקערה מותר לאכלן בכותח וכמו שהק' הר"ן משום דס"ל דנ"ט בר נ"ט לדידן גרע מריחא אפי' למ"ד לאו מלתא ע' בד' רמב"ן ותמצא: ובענין מה שהק' הלח"מ סתירת הרמ"בם שפסק פת שאפה עם הצלי אסור לאכלה בכותח ופסק בת תיהא מותר לכתחלה תימא גדולה שלא זכר לא תי' הר"ן פ' גי"ה על קו' זו ולא תי' הרמב"ן במלחמות פ' כ"צ: ובמה שכ' הר"ן פ' גי"ה לדייק ממוכרי כסות דבהנאה לא שייך פ"ר כבר יישבו ענין זה תוס' שבת כ"ט ע"ב עיי"ש: ובענין קו' חי' אנשי שם על הרי"ף דק' דר"י דס"ל מב"מ לא בטיל אדר"י דס"ל ריחא לאו מלתא דבריו צ"ע דלרב ר"י מיירי בחבי' סתומה ואפי' רב מודה התם דריחא לאו מלתא ובחבי' פתוחה הוא דס"ל לרב דריחא מלתא: וכן מ"ש דטעמא דמ"ד מב"מ לא בטיל משום דלא ידעי' אי בטיל אי לא ק' לימא רואין ובאמת הר"ן בנדרי' פי' טעם דמב"מ לא בטיל משום דאי מחזק חבירו וזה לא שייך בריח: