ליקוטי חבר בן חיים א קז

ואמנם צ"ע וכי לא ידעי תוס' מיד דגם שלא כד' הנאתן אי' מיהא איכא וכ' דהמג"א שי"ד הביא בשם תה"ד דבאי' דרבנן שרי פס"ר וכיון דהכא משום פס"ר אנו דכין שפיר ר"ל דשלא כד' הנאתן דלא הוה כ"א דרבנן פס"ר שרי ואמנם הדרו בהו תוס' ומסקי דאפי' בדרבנן ג"כ פס"ר אסור: והדר כ' תוס' דמידי הוא טעמא משום שלא כד' הנאתן דלמא בע"א גם שלא כדה"נ אסור ואפי' לוקה ואמנם מענבין מלקות הדרי בהו תוס' דמ' להו דבכלאי כרם ג"כ לא לקי כ"א בדעביד מיהת מעשה כגון שהניח כלאי הכרם ע"ג מכתו אבל בריח דלא קעביד מעשה ל"ש מלקות אבל אי' דאוריי' מ' דאיכא כ"נ לפ' דברי': ומסקי דמ"מ שרי משום דלא מקריא הנאה מאחר דמזיק לי' וכמ"ש תוס' לקמן בסוגיין ראי' מסכין של ע"א: ואמנם טעמא דאביי דחשיב לי' שותה והיינו דקאמר ריחא מלתא וכ' תוס' וכ"ת הא הו"ל שתיי' גסה וק' אכתי אטו שתיי' גסה מותרת וכ' כוונת דברי' דהר"ן כ' דלאביי לא בעי כוונה דמתעסק בחלבי' חייב שכן נהנה ואמנם אי הו"ל שתיי' גסה ל"ש שכן נהנה ומאחר דלא מכוין שוב יהא מותר וע"ז כ' מאן לימא לן דשתיי' גסה אפי' הכאה לא חשובה דלמא שתיי' הוא דלא חשובה וא"כ מטעם א' הנאה שוב אסור וא"נ לא תימא הכי י"ל דלא חשיב שתיי' גסה כלל מאחר דהשתיי' עצמה אינה מזיקה כשתיי' חומץ וכיו"ב כ"א הריח הוא דמזיק י"ל עכ"פ על השתיי' חייב: והנה באתרא דסיימו תוס' דף י"ב פתחי בשמעתין דע"כ בהא פליגי אי הוה כשותה ול"פ אי ריח בדבר שאינו עומד להריח מלתא הוא ולהכי לא מייתי ראי' מל' אביי דאמר ריחא מלתא די"ל דה"ק ריחא אפי' בדבר שאינו עומד להריח מלתא היא וע"ז מייתי מכמון אלא לד' רש"י דמיירי שהישראל הסיק התנור יש לדחות דלענין הנאה מייתי דמיירי בהנאה של כילוי אלא דלא ניחא להו לתוס' בפי' רש"י דמנ"ל לרבא לאוקמי מתני' כה"ג בישראל שעבר והסיק בתרומה דלמא בכהן מיירי ולק"מ ומ"מ כ"כ במקו"א דל' שהסיקו מ' בדיעבד וע"כ בישראל מיירי וזה כ' שהביא להר"ן פ' גי"ה שהשמיט הראי' זו והביא ראי' מהרודה פת חמה דהתם מבואר לכאורה דלענין אכילה פליגי וצריך ביאור יותר מדוע שבקו תוס' ראי' זו מפת חמה והביאו ראי' זו מכמון שיש לדחותה וכ' ד' תוס' דמרודה פת חמה שפיר איכא ליישב עד"ז דהנה התם הוה ריח של פטום ומעתה אי ריח של פיטום אוסר אפי' דיעבד לא מסתבר דיהא מותר משאר ריח ליהנות לכתחלה וע"כ מדשרי רבא ליהנות משאר ריח לכתחלה עכ"פ ס"ל דריח של פיטום דיעבד אינו אוסר ואמנם מכמון דלא הוה ריח של פיטום שפיר ק' להו: ואמנם שאר ד' תוס' כ"כ במקו"א דק' להולמן דפשטא הוה מ' דס"ל כמ"ש תוס' לעיל דרבא ס"ל דריח אינו כשותה והנאה לא הוה משום דמזיק ולא כד' רש"א שמפ' כוונת תוס' דמשום דמזיק לא הוה כשותה אבל ממ"ש תוס' לקמן דרבא כרב ס"ל והכא משום דמזיק ש"מ כד' רש"א ע"כ וצ"ל דלעיל י"ב ע"ב לא נחתי תוס' להכי לאשוויי' דרבא לדרב ולהכי כ' כפשטא דרבא סבירא לי' דלא הוה כשותה אבל הכא דבעי למימר דרבא כרב ס"ל שפיר אצטריכו להך סברא אפי' אי הוה כשותה אלא דסברא זו ק' להולמה שהרי החליטו תוס' לעיל דל"ש למקרי שתיי' כזאת שתיי' גסה ואמאי הדרי בהו הכא ועל הכל קו' רש"א מהסוגי' דכמון ורודה וכ' ד' תוס' דאביי ורבא בהא פליגי רבא אליבא דרב ס"ל דהא דאי' לי' לרב ריחא מלתא היינו אין ריח שאין בו טעם נגרר וא"כ עכ"פ לא עדיף מטעם ומה טעם שהוא פוגם כגון חומץ לתוך גריסין אינו אוסר ה"נ ריח אינו אוסר אם מזיק וכי היכא דמצינו לענין אי' הנאה גבי סכין של ע"א ואביי ס"ל לרב ריחא אי' בפ"ע הוה ובטעם הוא דמחלקי' בין פוגם לאינו פוגם אבל בריח לא מצינו ומייתי רבא ראי' מדתנן שאין טעם אלא ריח כמון ובשלמא אי ריחא משום טעמא אוסר א"כ דיו בריח מדבר שיש בו ממש ולא בריח כלי אבל אי ריחא אי' מצ"ע א"כ מה לי ריח כלי או ריח האי' ומשני לי' אביי דמ"מ ריח כלי לאו ריחא אא"כ אכתי מרודה פת חמה ק' מאי מק' לרבא הרי עכ"פ משום טעמא אסור וכ' דלדינא קיי"ל חם לתוך צונן תתאי גבר וקולף והשתא למה יהא עדיף האי פת עפ"י חבית מאלו כופל לתוך החבית בשלמא לאביי דס"ל אי' מצ"ע וא"כ כיון דכל הפת יש בו ריח יין אסור כולו משא"כ לרבא דמשום טעמא אוסר למה לא סגי בקליפה. כ"נ לבאר לד' תוס' פלוגתא דאביי ורבא: וכ' רש"י דתרומ' אין בו אי' הכאה ליישב קו' תוס' למה לא הוה כתנור שהסיקוהו בקליפי ערלה ואמנם ק' הא לא מיירי הכא באבוקה כנגדו ואפי' בערלה מותר וצ"ל דתנור סתמא תנן ל"ש חדש ל"ש ישן ובחדש לא בעי' אבוקה כנגדו: ודע דמ"ש תוס' דשותה תרומה טמאה במיתה אינו מסכים להל' דתרומה טמאה אין בה מיתה כמבואר ברמב"ם הל' תרומות: ונ' דגם רבא ידע שפיר מתי' דאביי אלא דשפת יתר שאין טעם כמון אלא ריח כמון ק' לי' דמ' לי' דשפת יתר בא לאורויי דריחא ולא כלום הוא ואביי אודי לי' אבל על ריח כלי בא תנא להורות לא זולת וכ' רש"י ר"מ אוסר ששואבת את הריח כ"כ לעיל מדלא נקט רש"י בד"ה דרבא תנאי גם ר' יוסי מ' דס"ל כד' הרי"ף דר' יוסי שואבות גופן קאמר ועפי"ז בא רש"י ליישב דלא תק' דלמא ר"מ ג"כ לגופא קאמר וכ' רש"י דבחטין וודאי לענין ריחא לחוד מיירי: ועד"ז יש להבין מ"ש רש"י לפנינו בסוה"ד לרבא וליכא למימר איסור אלא משום ריחא ר"ל דנימא דר"מ משום גופו של יין אוסר אין סברא שיסבור ר"מ דגם חטין שואבות גופו של יין: ויע"ל פי' ד' רש"י דלכאורה צריך להבין מ"ש רש"י דלאביי י"ל דטעמא דר' יודא אין ריח יין נכנס בפת וכי במציאות פליגי אלא דזה יק' ג"כ למאי דפליגי בפת חמה וחבי מגופה נחזי אי יש בו ריחא ונ' דריח וודאי יש ע"פ הפת יען כי ריח היין נודף וממלא כל האויר אבל אם אין ריח זה נכנס בפת אינו בא לידי אכילה כמו ששאר אויר אינו בא לידי אכילה וכי נאמר דבחדר שיש בו יין של תרומה אסור לכנוס בו מפני הריח ואמנם אם הריח נכנס בפת ובא לידי אכילה היינו פלוגתיי' והיינו ג"כ דקאמר רש"י ר"מ אוסר לפי ששואבת את ריח היין כלומר הפת קלט הריח לתוכו: רש"י לרבא דאמר לאו מלתא כוונתו דממה שמתיר בת תיהא אין קו' דלמא משום דלא עביד להריח אבל מדקאמר רבא בהדיא ריחא לאו מלתא ומייתי ראי' מכמון הוא דק' לן: