ליקוטי חבר בן חיים ח צז

ל"ק דקידושין שכ' תוס' בב"מ ל"ד אלא דמה דלא חשיב הרא"ש הני תרתי נ' משום דמ' לי' דלא עדיפי מתפיס אמעותא דלא חשיב הנאה דלא הי' צריך ללוות מתחלה: ואמנם מ"ש הריטב"א דלענין מחילה לא מהני עד שיחזיר לא ס"ל לתוס' שכ"כ לקמן י"ט דמדר' יוסי ב"י שמעי' דאם מחל המלוה ל"צ חזרת המשכון והביאם לזה מדלא משני הכא א"נ במשכון דידה משום דמשכון דידה א"צ אפי' להחזיר דסגי אם מקדשה בתחלת מלוה וע' ק"נ בסו"ד הרא"ש בזה: אלא ש"מש לקמן אין לפ' דשלא בשעת הלואה ק' חדא דבריב"י הוה משכון בשעת הלואה ועוד דמ' מד' דר' יצחק ג"כ שלא בשעת הלואה אמר ושלא כד' בסוגיי' וצ"ע: ואמנם מ"ש עוד דייעוד לא הוה חזרת משכון נ' כוונתם דוודאי לאחר שחלו הקידושין ממילא מקרי חזרת המשכון אבל לא קידשה בחזרת המשכון דהרי לא החזיר לה משכונה שהרי נשארה בביתו: והנה מ"ש תוס' דבשביעי' מקרי של אחיך ר"ל משום דאית לי' קצת קנין בגוי' דאל"ה הו"ל כפקדון ומשו"ה אצטריך דר"י ג"כ: וע' בי"ש שכ' דאין ללמוד מד' תוס' למשכון של גוי והטעם דהתם אולי טעמי הריטב"א לא שייכי דגם מטלטלי דידי' אולי משתעבד, וא"כ לא נשתייר כ"א קידושין ושפיר הוה קו' הרא"י שוב מאי איכא בין ישראל לגוי הא תרווייה' חד קנין אית להו אלא ש"מ דא"י לקדש בו: תוס' ד"ה צדקה נ' כוונתם דהאי תהא צדקה היינו שיתקיימו ברכותי' ואמאי כ' תורה זה הרי עי"ז נהנה מהברכות וה"ל רבית דבריו ומשו"ה נקט ר"י האי קרא: בענין תנם לאבא ושאר העניני' פ"ק שם. תוס' ד"ה תנם דייק הבי"ש מדבריו דס"ל בתנם לפלוני א"צ לומר ואתקדיש אנכי לך דאל"כ לא מק' מידי וכמו שמתרץ התוס' רי"ד כוונתו דכיון דבלא"ה היא צ"ל התקדשי לי בנתינה לפלוני כמו שפי' רש"י לעיל אמנם מה יענה בד' התוס' לקמן ד"ה הב דאי בתך לפלוני מיירי שלא אמרה ואתקדש א"כ גם התם לא שאלה בתורת קידושין א"וו ד' תוס' דכיון דהכא הוא אמר תחלה התקדשי לי הו"ל כאלו אמרה היא ואתקדש משא"כ בתך לפלוני דלא אמר הוא מידי צריכה לומר ואתקדש: גמ' אבא ואביך דמקרבא דעתי' יל"ד באביך מאי מקרבא דעתא שייך ונ' הכוונה דאם רוצה להתקדש לו ממילא מבקשת קירוב דעת: רש"י ד"ה סמכה מבואר מדבריו דלא כתוס' רי"ד כ"א מטעם שליח קבלה אתינן עלה וז"נ ד' הח"מ שכ' דצריך לומר להם שיקבלו קידושין אלו ולד' תוס' רי"ד א"צ לידע שהוא לשם קידושין כ"א בעדה צריכי' לקבל לא זולת: וסיום ד' תוס' רי"ד שם שמדמה גט להכא ק' מאוד מאוד דאטו בגט בהנאתה תליא מלתא ונתן בידה אמרו רחמנא וצ"ע: תוס' ד"ה אם הי' סלע וכו' והנה הריטב"א הק' עוד הא בעי' עומדת בצד שדהו פי' והש"ס סתמא קאמר והראשוני' לא עמדו ע"ז וע' בק"נ תי' נחמד ואמנם אפשר זה ד' רמ"א דמפ' ד' הרא"ש דמיירי בנותנו לתוך חיקה אפי' בסלע שלה משום דמ' לי' דאל"ה הרי בעי' ועומדת בצד שדהו א"וו לא הניח על הסלע כלל: וע' לח"מ שהק' על הרמ"ה בטור למה לא חילק הש"ס בדידה גופא בין ייחדה ללא ייחדה אמנם מד' רמ"א מבואר דכוונת רמ"ה דצריכה לומר בהדי' או על סלע שלי או שנתייחד סלע והיא שלה אבל באומרת סלע שלי א"צ לייחד: והנה הלח"מ הק' על הרמב' והרשב"א ועל הרמב"ם שפיר הק' דמ' מדבריו דבעי' אמרה אין דווקא אבל הרשב"א לא כ' לה כ"א לאפוקי אמרה הב וכיוצא ולעולם גם שתיקה מהני וכן הבין ה"ה ד' הרשב"א לפי גי' בדבריו והכ"מ הי' גורס בד' ה"ה הרמב"ן: הנה להריטב"א דמפ' הך דסלע מטעם ערבות יל"ד בסלע של שני' מאי ערבת שייך הרי לא הוציא מרשות אפומא דידה וצ"ע: בענין חידושי שטר שם פ"ק תוס' ד"ה אעפ"י בסו"ד נתינה אחריתי נ' דצ"ל אחרי תתי ומ"מ ק' למה לא נקטו ואתן את ספר דכ' מקמי הא ואולי כוונתם ונתינה יתירה: תוס' ד"ה כ' ע' בר"ן שכ' דגם לר"א דווקא בלא עידי חתימה כשר ע"ש ובדברי' מיושב קו' הלח"מ על הרמב' דנקט ונותנו לה ולא נקט דאם יש עי"ח א"צ עי"מ משום דהרמב' נקט כ' על החרס ובחרס בעי"ח פסול: גמ' הא לא דמי ע' רשב"א שכ' דבאמת שטר לא